לדלג לתוכן

הממשל הצבאי על ערביי ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גרסה מ־08:26, 24 בדצמבר 2012 מאת זכרו את סרברניצה (שיחה | תרומות) (ביטול גרסה 13456727 של Slav4 (שיחה))
המונח "הממשל הצבאי" מפנה לכאן. לערך העוסק במשמעות אחרת, ראו ממשל צבאי (פירושונים).

הממשל הצבאי על ערביי ישראל היה ממשל צבאי שהשליטה מדינת ישראל על היישובים הערביים שבשטחה, החל משנת 1948 ועד לביטולו בשנת 1966.

ראש הכפר אום אל-פחם חותם בנוכחות אנשי הממשל הצבאי על שבועת אמונים למדינת ישראל, עם העברת הכפר לשלטון ישראלי (1949)

הקמת הממשל הצבאי

הממשל הצבאי הוקם רשמית ב־21 באוקטובר 1948 (גם אם היה קיים בפועל כבר מתחילת 1948, משעה שהמחתרות השתלטו על שטחים שכללו יישובים ערביים במהלך מלחמת האזרחים - שלב א' במלחמת תש"ח, בה לחמו ערביי ארץ ישראל לצד כוחות בלתי סדירים ממדינות ערב כדי למנוע הקמת מדינה יהודית). הממשל הצבאי שאב את סמכותו החוקית מתקנות ההגנה (שעת חירום) שחוקק שלטון המנדט הבריטי בשנת 1945 לנוכח התגברות פעולות הלוחמה של הארגונים היהודיים נגד השלטון הבריטי. הממשל פעל בשלושה פיקודים - הגליל, המשולש הקטן והנגב. אף על פי שהממשל הצבאי הוטל לכאורה על שטחים גאוגרפים, הרי שבפועל הוא חל כמעט אך ורק על הערבים, וזאת הן בשל אי אכיפתו על יהודים והן על ידי צמצומו לשטחים המאוכלסים בערבים בלבד. בערים המעורבות, כמו חיפה ויפו, הממשל הצבאי בוטל כבר ביולי 1949, הערבים שחיו בהן נהנו מחופש רב יותר, עובדה זו שימשה את מתנגדי הממשל הצבאי כהוכחה לאי נחיצותו של המנגנון.

תחילה פעל הממשל במקביל ל"משרד המיעוטים", שהיה אחראי מבחינה הומניטרית על ערביי ישראל, אולם משרד זה בוטל ב־1949, והממשל הצבאי נשאר כגורם כמעט יחיד המטפל באוכלוסייה הערבית, תוך שהוא מונע ממשרדי הממשלה השונים מגע ישיר עמה. הגורם המשמעותי היחיד בנוסף למנגנון הממשל הצבאי שטיפל באוכלוסייה הערבית, היה היועץ לענייני ערבים של ראש הממשלה. ב־1952 נעשה ניסיון שנכשל להקמת ועדת שרים שתטפל בענייני ערביי ישראל. מנגד, שיפור משמעותי במעמדם של ערביי ישראל הושג באמצעות ההסתדרות, שקיבלה ערבים לשורותיה החל מ־1958, הוועדה לענייני ערבים של מפא"י, והוועדה המרכזית לביטחון (בה היו חברים ראשי היחידות לטיפול בערבים במנגנוני הביטחון).

הוויכוח הציבורי אודות הממשל הצבאי

בעוד שבשנותיו הראשונות הייתה ההתייחסות לממשל הצבאי כאל רע הכרחי (בשל תמיכתם של ערביי ישראל בזמן מלחמת העצמאות במדינות ערב, והחשש מהיותם "גיס חמישי"), הרי שמאמצע שנות החמישים, וביתר שאת מאז טבח כפר קאסם, החלו מתחזקות הקריאות לביטולו. קריאות אלו אף הביאו למספר הצעות חוק לביטול הממשל הצבאי, אלא שכולן נפלו. בשנת 1955 נתמנתה ועדת חקירה, בראשות יוחנן רטנר ובהשתתפות דניאל אוסטר ויעקב סולומון, שבדקה האם יש לבטל את הממשל הצבאי על ערביי ישראל והחליטה כי אין מנוס מהמשך הממשל הצבאי כדי למנוע חזרת פליטים, להוות גורם מרתיע נגד פעילות עוינת ומניעת הפרעת הערבים להתיישבות עולים חדשים באזורי הספר[1]. מהדו"ח עלתה תמונה חד ממדית ששיקפה את הלך הרוח בקרב הצמרת הביטחונית והמדינית של ישראל באותן שנים: הערבים הם יסוד לא נאמן, גיס חמישי, ועל כן הממשל הצבאי הוא הגורם היחידי היכול להתמודד עם סיכון זה. מסקנות הוועדה עוררו סערה בקרב המנהיגות של ערביי ישראל, מפ"ם ואנשי רוח יהודים. מפ"ם שהייתה חברה בקואליציה מתחה ביקורת חריפה על דו"ח רטנר ועל המלצותיו.

ב-1958 הוקמה וועדת שרים לבחינת נחיצותו של הממשל הצבאי, בראש הוועדה עמד שר המשפטים פנחס רוזן. הוועדה המליצה ברוב של שלושה מול שניים לבטל את הממשל הצבאי. ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון דחה את מסקנות הוועדה, על פי המלצות ראשי מערכת הביטחון.

פעולות וסמכויות הממשל הצבאי

כחלק ממדיניות הממשל הצבאי, פוצלו המיעוטים לקבוצות שונות (לפי השתייכות דתית ומוצא אתני). כמו כן התקבלו חוק נכסי נפקדים, חוק רשות הפיתוח וחוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), ששימשו להפקעת אדמות מערבים, הן אלה שהפכו לפליטים במהלך מלחמת העצמאות, והן ערביי ישראל (שנותרו בשטח ישראל). כמו כן, נוצלה תחילת תקופה זו לעידוד מעבר ערבים למקומות יישוב גדולים שנבחרו על ידי השלטון.

כחלק מהממשל הצבאי נדרשו ערביי ישראל לצאת מכפריהם על-פי אישורי תנועה (עד 1959 - ביום ובלילה, מ־1963 בלילה בלבד). איסור התנועה התבסס על תקנה 125 ב"תקנות ההגנה". אישורים אלו הושגו לעתים כתמורה לסיוע ל"שירות הביטחון" (ה"שין-בית", כיום: השב"כ), או תמורת נכונות לעבודה בתנאים סוציאליים ירודים ביישובים יהודיים. ביום העצמאות הותר כמעט לכל ערביי ישראל לצאת מכפריהם ללא הגבלה. בשנים הראשונות לקיום המדינה השתתפו תושבי יישובים ערביים וערים מעורבות בחגיגות יום העצמאות, אם כי יש משערים שהדבר נבע מהתלות המוחלטת בממשל הצבאי וניצול חופש התנועה ולא בהכרח משמחה במדינה היהודית. קיימות גם עדויות על כך שערבים רבים ניצלו את חופש התנועה לצורך ביקור בבתיהם אותם עזבו במהלך המלחמה.[2]

עובדי הרשויות המקומיות ועובדי מערכות הבריאות והחינוך המקומיות התקבלו לעבודה רק על-פי אישור של "שירות הביטחון" (גם כיום נדרש אישור של נציג השב"כ במשרד החינוך למינוי מנהלי בתי ספר ערביים[3]).

זכות הבחירה לא נשללה מערביי ישראל במהלך תקופה זו, והם יוצגו בכנסת בעיקר באמצעות מק"י, שהייתה מפלגה משותפת ליהודים ולערבים. כמו כן היו מפלגות-לוויין ערביות של מפא"י שכונו "מפלגות המיעוטים", אם כי נציגיהן היו מחויבים למשמעת ההצבעה של מפא"י.

ביטול הממשל הצבאי

בפברואר 1963 הוגשו לכנסת ארבע הצעות חוק לביטול הממשל הצבאי על ידי מק"י, מפ"ם, אחדות העבודה - פועלי ציון (שהפכה מאוחר יותר לחלק ממפלגת העבודה) ותנועת החירות (בראשות מנחם בגין). ההצעות נפלו על חודו של קול. בין הקולות המתנגדים היה קולו של חבר כנסת דרוזי ממפלגת-לוויין של מפלגת השלטון מפא"י.

כיוון שמנגנון הממשל הצבאי הופעל על פי תקנות ההגנה (שעת חירום), וללא אישור הכנסת (אישור כזה לא נדרש על-פי התקנות), הממשלה הייתה רשאית לבטלו ללא צורך בחקיקה מיוחדת. בשנת 1966 בוטל הממשל הצבאי בעקבות הודעתו בכנסת של לוי אשכול, ראש הממשלה דאז.

למרות ביטול הממשל הצבאי בעקבות הודעת אשכול, לא בוטלו מיד כל ההגבלות של הממשל הצבאי, וחלקן הועברו לסמכות משטרת ישראל ובוטלו בהדרגה רק במהלך השנים הבאות. כך למשל, צו שביטל את מרבית ההגבלות על התנועה של ערביי ישראל וניתן ב־22 בספטמבר 1967 עדיין כלל הגבלות שאסרו עליהם להתקרב לכור הגרעיני בדימונה ולגבול עם ירדן בערבה, וכן להיכנס לחצי-האי סיני (שהיה נתון אז לשלטון ישראל).

ראו גם

לקריאה נוספת

  • הלל כהן , ערבים טובים - המודיעין הישראלי והערבים בישראל, הוצאת עברית, 2006.
  • שרה אוסצקי-לזר, "שכרו המפוקפק יוצא בהפסדו הוודאי - הוויכוח על נחיצות הממשל הצבאי 1959-1955 וההכרעה להמשיך בו", בספר: דבורה הכהן ומשה ליסק (עורכים), צומתי הכרעות ופרשיות מפתח בישראל, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2010.
  • יאיר בוימל, צל כחול לבן: מדיניות הממסד הישראלי ופעולותיו בקרב האזרחים הערבים, השנים המעצבות: 1958-1968, הוצאת פרדס, 2007.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אמנון לין, בטרם סערה, עמודים 124-125
  2. ^ מרדכי בר-און ומאיר חזן (עורכים), אזרחים במלחמה, יד בן צבי, 2010, עמ' 196
  3. ^ יאיר אטינגר, תירוש מודה: השב"כ בודק מנהלים ערבים, באתר הארץ, 25 באוגוסט 2004