הקרב על גוש עציון
הקרב על גוש עציון החל בראשית מלחמת העצמאות, מיד עם ההכרזה על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, והסתיים ב-14 במאי 1948, יום הכרזת העצמאות, עם נפילת הגוש כולו בידי כוחות הלגיון הערבי. שיאו של הקרב היה ב-13 במאי 1948, בקרב על קיבוץ כפר עציון שבו נהרגו 127 מתושבי הקיבוץ ומגיניו, רבים מהם נרצחו לאחר שנכנעו[1]. בקרבות גוש עציון נהרגו בסך הכל 242 חברים ולוחמים ישראלים.
רקע
כפר עציון נוסד בשנת 1943 והיה קיבוץ דתי, הראשון מתוך ארבעת ישובי גוש ההתיישבות גוש עציון שהוקמו בין השנים 1943 - 1947 מדרום לירושלים על מנת להגן עליה מדרום. עד סוף שנת 1947, ערב מלחמת העצמאות, מנה הקיבוץ 163 חברים ו-57 ילדים.
תוכנית החלוקה של האו"ם, שאושרה ב-29 בנובמבר 1947, השאירה כ-30 יישובים מחוץ לגבולות המדינה היהודית, בהם ארבעת קיבוצי גוש עציון. לאחר דחיית הערבים את תוכנית החלוקה, פרצה לחימה בחלקים רבים בארץ ישראל, בהם האוכלוסייה היהודית הותקפה על ידי ערביי ארץ ישראל, וכן החלו התנכלויות למכוניות היהודיות בדרכי התחבורה.
הלחימה סביב גוש עציון
ב-8 בדצמבר 1947 נערכה התקפה על מכונית שיצאה מגוש עציון לירושלים. התוצאה המידית הייתה ניתוק גוש עציון מירושלים, מקור האספקה העיקרי של גוש עציון. הנהגת היישוב החליטה לא לוותר ולא להפקיר את תושבי גוש עציון. אנשי הגוש קיבלו בהמשך תגבורת שכללה מחלקת מילואים של הפלמ"ח, משמר נע של נוטרים וחניכי קורס המפקדים של חיל שריון ירושלים.
בהמשך, כוחות ערביים מהסביבה צרו על הגוש ושיירות הסיוע שנשלחו אליו מירושלים נפגעו במסען בכביש הצר שעבר דרך בית לחם ולא הצליחו להגיע אליו. ב-11 בדצמבר 1947 נשלחה שיירה של ארבע מכוניות שנועדה להוביל אספקה מירושלים ליישובי גוש עציון. השיירה הותקפה- 10 מבין 26 אנשיה נהרגו.
ערך מורחב – שיירת העשרה
בעקבות התגברות הקרבות ב-5 בינואר 1948, כ"ג בטבת ה'תש"ח, פונו האמהות והילדים של הקיבוץ בסיוע בריטי לירושלים. כל הילדים והאמהות, למעט אם אחת שסרבה לעזוב את הכפר, עברו להתגורר במנזר רטיסבון שבירושלים.
ב-12 בינואר 1948, א' בשבט ה'תש"ח, יצאה שיירה מירושלים עם ציוד לחימה ואספקה. השיירה הותקפה אך הצליחה להגיע לגוש עציון. בשיירה זו הגיע לגוש עוזי נרקיס וקיבל את הפיקוד מדני מס.
ב-13 בינואר 1948, ב' בשבט ה'תש"ח חזרה השיירה מגוש עציון והותקפה בפאתי בית לחם. בהתקפה נהרגו שניים מנוסעי השיירה.
ב-14 בינואר 1948, ג' בשבט ה'תש"ח, ערכו הערבים התקפה גדולה על גוש עציון ונהדפו באבידות כבדות.
לאחר קרב זה היה צורך דחוף לחזק את הגוש הכוח בלוחמים ובתחמושת. בלילה שבין 15 בינואר ל-16 בינואר נשלחה לגוש עציון שיירת תגבור נוספת ובה 35 לוחמים. השיירה הותקפה וכל אנשיה נהרגו.
משלוחי חירום אחדים הגיעו לגוש עציון באמצעות מטוסי פייפר קאב שנשלחו מתל אביב, אך אלה לא היו גדולים מספיק.
במהלך החודשים הבאים, הכוחות הערביים המשיכו ליזום מתקפות בקנה מידה קטן יחסית נגד יישובי הגוש, אותן הצליחו לוחמי "ההגנה" לסכל בהצלחה. מגיני גוש עציון והנהגת היישוב בירושלים שקלו להורות על פינוי הגוש, אף לבסוף, למרות שברשות לוחמי הגוש היו אמצעי לחימה מועטים, התקבלה ההחלטה שלא לנטוש את יישובי הגוש בשל מיקומו האסטרטגי כיישוב היהודי היחיד אשר משקיף על ציר הגישה הדרומי של ירושלים מכיוון חברון, ממנו יכולים הלוחמים למנוע מצבאות ערב ובעיקר מצרים מלהגיע ולתקוף את ירושלים מהדרום.
ככל שהמנדט הבריטי בארץ ישראל התקרב לסופו, התגברה הלחימה באזור. למרות שהלגיון הערבי היה באופן תאורטי בארץ ישראל תחת פיקוד הכוחות הבריטים, הוא החל לפעול יותר ויותר באופן עצמאי. ב-27 במרץ 1948 נשלחה שיירת תגבור נוספת, עמוסת אספקה, שהצליחה להגיע לגוש עציון. בדרכה חזרה הותקפה השיירה בנבי דניאל וספגה אבדות רבות. למחרת חולצה השיירה על ידי הבריטים.
ב-21 במרץ 1948 הגיע לגוש במטוס משה (מוש) זילברשמידט וקיבל את הפיקוד על הגוש מידי עוזי נרקיס. היו מקרים רבים דומים בהם היו מעורבים שני הצדדים. בתחילת מאי, הלגיון הערבי ואלפי חיילים לא סדירים שהיו בעיקר ערבים תושבי הסביבה, החלו בסדרת תקיפות מסיביות על גוש עציון. מפקדת "ההגנה" בירושלים לא הייתה מסוגלת לספק לכוחות בגוש עציון סיוע יעיל כנגד המתקפות הללו.
קרב ה - 4 במאי
למרות מצבו הקשה של הגוש הורה הפיקוד העליון לתקוף את התחבורה הערבית בכביש חברון. בליל ה-11 - 12 באפריל 1948 תקפו לוחמי הגוש משאית ומשוריין של הלגיון. בעקבות זאת פתח הלגיון ב-12 באפריל 1948 בהפגזה ובהתקפה על המנזר הרוסי והמוני כפריים ניסו להסתער על המנזר אך נהדפו.
בליל ה-29 - 30 באפריל 1948בעת הקרב על קטמון נתבקשו שוב לוחמי הגוש למנוע תגבורת מחברון לירושלים. ב- 12 באפריל 1948 הם פגעו בשיירה של בלתי סדירים ופגעו ב-15 מכוניות. צבא בריטי הגיע למקום במשוריינים, פתח באש וחילץ את השיירה. התקפה נוספת על שיירה ערבית הייתה ב-3 במאי 1948 ובעקבותיה החליט הלגיון להתערב באופן פעיל בקרבות בגוש.
ב-4 במאי 1948 נערכו כוחות לגיון, לוחמים בלתי סדירים ובסיוע יחידת שריון בריטית, להתקפה על המנזר הרוסי וההר הרוסי ממערב לו. בשעה 08.00 הם פתחו בהרעשת תותחים ומרגמות על המנזר וגרמו להרוגים ופצועים. בעקבות ההפגזה החלה הסתערות על המנזר והמגינים נסוגו להר הרוסי. הערבים נכנסו למנזר וניסו לעלות על ההר הרוסי אך נהדפו.פגז מרגמה פגע בכוח שהתארגן להתקפת נגד על המנזר והרג שבעה לוחמים. התקפות על חורבת סאוויר נהדפו. ממערב תקפו משוריינים בריטים ולוחמים מקומיים את משלט אוכף המוכתר והמגינים נאלצו לסגת. אולם לאחר הסתלקות הבריטים פתחו המגינים בהפגזה ממרגמת "3 וכבשו מחדש את המשלט.
לפנות ערב נסוגו הערבים והמגינים נכנסו למנזר. שום משלט מבין משלטי הגוש לא נכבש אבל אבידות המגינים היו כבדות - 12 הרוגים ו - 30 פצועים. לערבים היו כ-70 נפגעים. היות שאי אפשר היה לקבל תגבורת היה בכך מכה קשה לגוש.
בגוש השתררה "אווירת מצדה". יצחק לוי (לויצה) כתב כי אילו הפיקוד העליון היה מסיק מיד התוצאות הקרב של ה - 4 במאי מהם סיכוייו של הגוש מול התקפה צבאית מלאה - היה מורה על פינויו והעברת כל הלוחמים והנשק לירושלים. בגוש היו שבע משאיות ושישה משורייני סנדביץ' ובמסע פתע-לילי היה אפשר לבצע זאת ללא תקלה אבל אז היה עקרון מקודש שיש להחזיק מעמד בכל יישוב. עקרון זה בוטל לאחר נפילת הגוש ואז נתנה הוראת פינוי לעטרות, נוה יעקב, הר-טוב, בית הערבה ועוד.
ב-אפריל 2012 נחנכה במקום אנדרטה לנופלים בקרב הזה.
הקרב האחרון של גוש עציון
הימים לאחר ההתקפה נוצלו לביצור הגוש, חפירת תעלות הגנה, הטמנת מוקשים. בניית עמדות משנה וביצור הגדרות.
הלגיון הערבי שהיה נתון תחת פיקוד בריטי לא המתין עד לפינוי הבריטי ב-15 במאי 1948. מפקדו, ג'ון באגוט גלאב הסביר כי הלגיון היה אמור לקבל שיירת אספקה בריטית ממצרים והיה עליו לכבוש את הגוש שהפריע למעבר בכביש חברון.
ההתקפה החלה ב-12 במאי 1948 בשעה 05.00 בהרעשת תותחים, מרגמות ומקלעים. מיד לאחר מכך החלה הסתערות על המנזר הרוסי. המגינים נאלצו לסגת למנזר אבל משוריינים של הלגיון הצליחו להיכנס דרך הכביש הראשי של הגוש ולעלות על המשלט הרוסי. למקום הגיע מפקד הגוש מוש זילברשמידט וביחד עם מפקד המחלקה במנזר, צבי בן יוסף, החליטו על נסיגה. המגינים נסוגו לתעלות הקשר כאשר בן יוסף וזילברשמידט מחפים עליהם. בינתיים תפסו הערבים את המנזר והחלו לירות על האנשים בתעלות. בן יוסף וזילברשמידט חיפו על הנסיגה ונהרגו בזה אחר זה. מבין אנשי המחלקה נהרגו 24 ורק 8 פצועים הצליחו להגיע למשואות יצחק.
בינתיים תקף הלגיון גם את חרבת סאוויר. המגינים הדפו את ההתקפות אבל כשראו שמשורייני הלגיון עולים על גבעת העץ ניתנה הוראת נסיגה. גבעת העץ נמצאה ריקה וכן הגבעה הצהובה ממערב לה. במערב כבשו הערבים את אוכף המוכתר ופתחו משם באש על כפר עציון.
עד לצהרי היום כבש הלגיון את רוב המשלטים בגוש פרט לגבעת הסלעים. בשעות אחה"צ הפסיק הלגיון את ההתקפות. ההרס בכפר עציון היה גדול. במברקים הנואשים מהגוש למטה המחוז הייתה בקשה להשיג שביתת נשק מיידית או רשות להיכנע. במטה השיבו כי ההחלטה היא בידי הפיקוד העליון ומשם הגיעה ההודעה כי עם השחר יקבל הגוש סיוע אווירי רציני. בלילה הועברו הפצועים מגוש עציון למשואות יצחק.
עם בוקר ה-13 במאי 1948 חידש הלגיון בפיקודו של עבדאללה א-תל את התקפתו על גבעת הסלעים. ההתקפות נמשכו עד 11.45 ואז אזלה תחמושת המגינים והם קבלו אישור לסגת למשואות יצחק. בכך סולק המחסום האחרון בדרך לכפר עציון. בשעה 12.00 פרצו משורייני הלגיון לכפר. המשוריין הקדמי הגיע עד השער, עקר אותו ופרץ לחצר. מוקש חשמלי הופעל אך לא התפוצץ. הלוחמים בעמדה הקדמית זרקו על המשוריין בקבוק מולוטוב והכריחו אותו לסגת אך נהרגו באש העזה שניתכה עליהם. המשוריינים פרצו לכפר ובשעה 13.30 הודיע מפקד המחוז ליגאל ידין כי נפסק הקשר עם גוש עציון.
הטבח בכפר עציון
ב-13 במאי, כאשר יכולתם של הלוחמים לשרוד את המתקפה המסיבית החלה להיות מוטלת בספק, מגיני כפר עציון החליטו להיכנע. קיימות מחלוקות לגבי מספר האנשים המדויק אשר נהרגו בעת הלחימה ומספר האנשים שנרצחו לאחר שנכנעו. לפי גרסה אחת, קבוצת המגנים העיקרית, שמנתה כ-50 לוחמים, הותקפה על ידי מספר רב של חיילים ערבים תושבי הסביבה אשר צעקו "דיר יאסין!" והורו ליהודים לשבת, לקום, לשבת שוב ופתאום מישהו פתח באש על היהודים עם מקלע ובעקבותיו האחרים הצטרפו לרצח. הלוחמים אשר לא נרצחו בתחילה ניסו לברוח על אף שהם נרדפו על ידי הכוחות הערבים.
היסטוריונים ישראליים אחדים שחקרו את הטבח בכפר עציון (כגון לוי, 1986 ואיסרוף, 2005) ציינו כי לאחר שהמגינים נכנעו, הם הניפו דגל לבן והתייצבו מול מבנה בית הספר של המנזר הגרמני. היו שם 133 איש. לאחר שהם צולמו על ידי איש עם כאפיה הגיע רכב משוריין, שככל הנראה השתייך ללגיון הירדני, שפתח עליהם באש מקלע ובעקבותיו הצטרפו לרצח גם הכוחות הערביים המקומיים. קבוצת המגינים הצליחה לזחול אל תוך מרתף המנזר, בו הם הגנו על עצמם עד אשר מספר רב של רימונים הושלך לתוך המרתף. כתוצאה, המבנה פוצץ והתמוטט עליהם, וכמעט כולם נהרגו.
רק שלושה מבין תושבי כפר עציון הנותרים ולוחמת פלמ"ח אחת שרדו את הטבח. על פי עדויותיהם, נסיבות הישרדותם את הטבח היו כדלהלן:
- יעקב אדלשטיין ויצחק בן-סירה ניסו להתחבא בין סלעים וענפים אך התגלו על ידי "ערבי זקן, בעל קמטים וללא שיניים" אשר אמר להם: "אל תפחדו". לאחר מכן, קבוצה של לוחמים ערבים לא סדירים הגיעה למקום והעמידה אותם מול קיר. הערבי הזקן הגן עליהם בגופו. בעודם מתווכחים הגיעו למקום שני לוחמי הלגיון הערבי אשר לקחו את שני הלוחמים היהודים תחת חסותם.
- נחום בן-סירה, אחיו של יצחק, היה במרחק מה מהקבוצה העיקרית כאשר הטבח החל. הוא הצליח להתחבא עד רדת החשכה ואז הצליח לברוח לקיבוץ הסמוך.
- עליזה פויכטוונגר (לוחמת פלמ"ח) ניסתה להתחבא בתחילה בתוך תעלה יחד עם מספר אנשים נוספים. לאחר שהם התגלו, כולם נרצחו פרט לעליזה אשר נגררה משם על ידי שני חיילים ערבים לא סדירים. בזמן שהשניים ניסו לאונסה, קצין לגיון ערבי (סרן חיכמת מיהיאר) הגיע וסילק אותם משם. לאחר מכן הקצין נתן לה לחם, חיכה עד שהיא סיימה לאכול, ואמר לה: "את תחת חסותי". לאחר מכן, ירה קצין ירדני זה בפצועים יהודים שהראו עדיין סימני חיים.[qt 1]
בסך הכל 157 מגנים נהרגו בקרב בגוש עציון (לוי, 1986), לרבות אלו אשר נרצחו בטבח בכפר עציון. בערך 2/3 מהם היו תושבי היישוב והשאר היו לוחמי ארגון ההגנה או הפלמ"ח.
בין לוחמי הגוש היו 20 לוחמים מהפלוגה הדתית של חי"ש תל אביב שהוטסו לגוש במטוסי אוסטר אוטוקרט ("פרימוס") ב-מרץ 1948. רק ארבעה מהם שרדו את הקרב.
מעורבות הלגיון הערבי בטבח עדיין נתונה במחלוקת. אין ספק כי הלגיון הוביל את המתקפה על כפר עציון (ככל הנראה לפי הוראותיו המפורשות של ג'ון באגוט גלאב), ולפחות מספר לוחמי הלגיון היו נוכחים כאשר החל הטבח. בזמן הטבח, משוריני הלגיון ירו במקלעיהם. לא ברור אם הירי היה השתתפות ברציחות, או כדי להרתיע את לוחמים ערבים הלא סדירים (כך נאמר ללוחמי גוש עציון השבוים)[qt 1].
מלבד זאת, העדות האמינה ביותר מהטבח היא של עליזה פויכטוונגר אשר ציינה כי קצין הלגיון (סרן מיהיאר) אשר הציל את חייה, ירה קצין ירדני זה בפצועים יהודים שהראו עדיין סימני חיים, ושחרר את כל הפצועים אשר נשלחו לירושלים. ג'ון באגוט גלאב הכחיש בהמשך כי התקיים טבח, ולחילופין טען כי אם אכן היה טבח, הרוצחים היו לוחמים ערבים לא סדירים[qt 1].
נפילת יתר יישובי גוש עציון
למחרת הטבח, הכוחות הערביים הלא סדירים המשיכו לתקוף את שלושת ישובי גוש עציון הנותרים. מתוך חשש כי גורל המגינים של היישובים הללו יהיה זהה לזה של המגנים של כפר עציון, החליטה הנהגת היישוב בירושלים לסגת מהיישובים בתנאי שהלגיון הערבי יגן על התושבים. הצלב האדום הוביל את הפצועים לירושלים, והלגיון הערבי לקח את שאר המגינים כשבויי מלחמה. הם שוחררו מאוחר יותר.
בקרבות גוש עציון נהרגו בסך הכל 242 חברים ולוחמים. מלבד ארבעה לוחמים שהצליחו להימלט. שאר שלושת הקיבוצים נכנעו והמגינים נשלחו למחנות שבויים בירדן. השטח עבר לשליטה ירדנית, היישובים נחרבו כמעט לחלוטין, בשטחם הוקמו מחנות של צבא ירדן, ועל חורבות משואות יצחק הוקם מחנה פליטים.
שנה וחצי לאחר נפילת הגוש ולאחר סיום מלחמת השחרור, בנובמבר 1949, הועברו 240 גופות נופלי הגוש ומחלקת הל"ה לירושלים. הגופות נקברו ב-17 בנובמבר בקברי אחים בהר הרצל בירושלים. קבר האחים של נופלי הגוש וקברי מחלקת הל"ה הפכו לקברים ראשונים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.
הקמת גוש עציון מחדש לאחר מלחמת ששת הימים
במלחמת ששת הימים, בשנת 1967, חזרה ישראל לשלוט גם באזור גוש עציון. תושבים אשר פונו מהגוש ב-1948 הובילו מסע פרסום ציבורי אשר תמך בהתיישבות מחודשת של הגוש, ובהמשך ראש הממשלה לוי אשכול נתן לכך את אישורו. בספטמבר 1967 נוסד כפר עציון מחדש כהתנחלות הישראלית הראשונה באזור יהודה ושומרון לאחר המלחמה.
לקריאה נוספת
- יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין: ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת מערכות, 1986.
- A. Isseroff, Kfar Etzion Remembered: A history of Gush Etzion and the Massacre of Kfar Etzion, 2005
- אלתר ולנר: חמושים לפני המחנה - סיפורה של הפלוגה הדתית של חי"ש תל אביב, הוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1984
קישורים חיצוניים
- דב קנוהל, גוש עציון במלחמתו (מהדורת אינטרנט),
- יוחנן בן יעקב, גוש עציון במלחמתו, בית ספר שדה כפר עציון
- מרדכי נאור, גוש-עציון במצור ובקרב, מתוך "גוש - עציון מראשיתו עד תש"ח : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר", הוצאת יד יצחק בן צבי
הערות שוליים
- ^ קיימות מחלוקות לגבי מספר האנשים המדויק אשר נהרגו בעת הלחימה ומספר האנשים שנרצחו לאחר שנכנעו.
ציטוטים
תבנית:Reflist
שגיאת ציטוט: קיימים תגי <ref> עבור קבוצה בשם "qt", אך לא נמצא תג <references group="qt"/> מתאים.