לדלג לתוכן

חיל הספר העבר-ירדני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שלושה מחיילי חיל הספר העבר ירדני וגמליהם ב"באר חכמי הקדם" בבית לחם, צולם על ידי צלמי המושבה האמריקאית בשנות ה-30

חיל הסְפָר העבר-ירדני (באנגלית: Trans-Jordan Frontier Force) היה יחידת ז'נדרמריה (כוח צבאי העוסק בפעילות שיטור), שהוקמה על ידי שלטונות המנדט ב-1 באפריל 1926 לאחר פירוקן של שתי יחידות דומות שנקראו "הז'נדרמריה הבריטית" ו"המשטרה המעולה" והיוותה חלק מ"הגדודים הטריטוריאליים" של הצבא הבריטי. בפברואר 1948 כחלק מיישום תוכנית החלוקה פורקה היחידה, מרבית חייליה גוייסו ללגיון הערבי, ונלחמו בשורותיו במלחמת העצמאות.

כ"גדוד טריטוריאלי" יעודה של היחידה היה להתנייד לכל זירה בה ידרשו יכולותיה, שלא כמו הלגיון הערבי שנחשב ליחידת ביטחון פנים בעבר הירדן. תפקידה העיקרי של היחידה היה שמירת גבולות עבר הירדן אך היא פעלה גם בארץ ישראל, ובמיוחד בשמירה על גדר הצפון. היחידה פעלה גם במקומות נוספים במזרח התיכון בהם פעלו כוחות בריטים במלחמת העולם השנייה, כמו למשל בעיראק במהלך מרד רשיד עלי אל-כילאני.

עם הקמתה מנתה היחידה כ-800 לוחמים, והוגדרה כגדוד, אך במהלך שנות קיומה הורחבה והגיעה לסדר גודל של למעלה מ-3,000 לוחמים. סגל הפיקוד הבכיר של היחידה היה בריטי, והלוחמים מן השורה היו ערבים, ומיעוטם (כמה עשרות) יהודים - החיילים היהודים בחיל הספר העבר ירדני.

הרקע ליצירת החיל

הקמת אמירות עבר הירדן והפרדתה משטח ארץ ישראל[1]

הסכם סייקס פיקו מ-1916 הכליל את שטח עבר הירדן באזור "B", שטח שהיה אמור להיות בשליטה בריטית לאחר כיבושו מידי הטורקים. בספטמבר 1918, במסגרת מתקפה בריטית כוללת, כבשו הכוחות הבריטים במהירות את צפונה ומזרחה של ארץ ישראל, כולל עמאן הנטושה. ב-1-באוקטובר נכבשה דמשק, וחודש לאחר מכן חתמה טורקיה על הסכם כניעה. בכך בה קיצה של האימפריה העות'מאנית.

בראש הכוחות שנכנסו לדמשק הורשה לעמוד פייסל, בנו של השריף חוסיין ממכה. הוא הוכרז כשליטה האזרחי של סוריה. למעשה כל שטחי ארץ ישראל, סוריה ולבנון היו כעת תחת שליטה בריטית במסגרת "שטח האויב הכבוש" (Occupued Enemy Teritory). ביולי 1920, נכנס הצבא הצרפתי לשטחי סוריה ולבנון, שטח שהיה מיועד לשליטה צרפתית על פי הסכם סייקס-פיקו, וגירשו את פייסל מדמשק. הצרפתים לא ניסו להשתלט גם על עבר הירדן. חודש לאחר מכן הגיעה משלחת של מאה שייחים מעבר הירדן לפגישה עם הרברט סמואל שהיה כבר נציב עליון בארץ ישראל, ובקשו ממנו להכליל את שטח מגוריהם תחת תחום שלטונו ומחוץ לשטח השלטון הצרפתי שהחל להתבסס בסוריה. בנובמבר הגיע מחג'אז, בראש כ-1,200 בדויים בנו השני של השריף חוסיין, עבדאללה, למעאן. מטרתו הייתה לנקום את נקמת אחיו מהצרפתים. במארס 1921 הוא הגיע לעמאן. הבריטים לא היו מעוניינים בהתנגשות בינו לבין הצרפתים ולפיכך הוזמן עבדאללה לירושלים לפגישה עם וינסטון צ'רצ'יל, הרברט סמואל, ולורנס איש ערב. בפגישה זו סוכם עם עבדאללה שהוא יעמוד בראש השלטון האזרחי בעבר הירדן, שלטון שיהיה תחת פיקוחו של הנציב העליון בירושלים. מאוחר יותר הפך הסכם זה להסכם קבע. באפריל 1923 הודיעה ממשלת בריטניה כי היא החליטה, בכפוף לאישורו של חבר הלאומים, להכיר בקיומה של ממשלה בעבר הירדן בראשותו של האמיר עבדאללה, זאת בתנאי שהממשלה תהיה קונסטיטוציונית ושלממשלת בריטניה יתאפשר לקיים את התחייבויותיה הבינלאומיות לגבי שטח זה. ב-23 במאי 1923 הוכרז על הקמתו של ממשל זה.

ב-1920 הוקם בעבר הירדן הלגיון הערבי. מפקדו הראשון היה מייג'ור פרדריק ג'רארד פיק, מקציניו של לורנס. הלגיון הצליח להשליט בשלב הראשון לקיומו סדר בשטח האמירות, להכניע את השבטים המתמרדים שהתנגדו לשלטונו של עבדאללה ולהדוף את הפלישות הסעודיות מבחוץ. בשנת 1939 מונה למפקדו של הלגיון סיר ג'ון באגוט גלאב (גלאב פאשה) ששימש בתפקיד זה עד 1956, עת פוטר על ידי המלך חוסיין.

אמירות עבר הירדן הייתה למעשה עצמאית למחצה. ההסכם שנחתם בין עבדאללה לבין ממשלת בריטניה בפברואר 1928 קובע כי לבריטים תהיה סמכות לפקח על ענייני החוץ, הביטחון והכספים של האמירות. האמירות תנוהל על ידי הנציב העליון לארץ ישראל ולפי תנאי המנדט. ההסכם תוקן מאוחר יותר ב-1934 וב-1941. ב-1936 הסכימה ממשלת בריטניה על הקמתה של ממשלה עצמאית בעבר הירדן שתהייה כפופה ישירות לעבדאללה וב-1939- הוקמה ממשלה ראשונה בראשותו של תאופיק אבו אל-הודא. במקביל נפתחו קונסוליות ראשונות בקהיר ובבגדאד. ב-25 באפריל 1946 הוכתר האמיר עבדאללה למלך על עבר הירדן.

ארגון כוחות ביטחון הפנים בשטחי המנדט הבריטי[2]

במשך כל שנות המנדט על ארץ ישראל מילאו הבריטים את אחד מתפקידיהם העיקרים כשליטי הארץ, והוא ההגנה על ביטחון התושבים. תפקיד זה מולא בראש ובראשונה כחלק מהאינטרסים שלהם לשמור על עמדות אסטרטגיות לאימפריה הבריטית במזרח התיכון, אך כפועל יוצא מאינטרסים אלו הובטח, כאמור, שלומם של התושבים בארץ.

עיקרה של משימה זו היה לשמור על חלקו המזרחי של שטח המנדט, שטח הספר המזרחי שבשטח עבר הירדן. הסכנות שאיימו על ביטחון תושבי האזור מכיוון זה היו בעיקר פלישותיהם של כנופיות שודדים, מרידות שבטים בדואים וחדירתם של מורדים מן הצפון. שיטת הלחימה במדבר הייתה שיטה שפותחה לראשונה במלחמת העולם הראשונה. יתרונם של הבריטים במלחמתם בשבטי המדבר היה הכוח הממוכן שעמד לרשותם. בעזרת כוחות שיטור ממונעים ניתן היה לגמוע מרחקים ארוכים יותר בזמן קצר יותר ובכך להשיג יתרון על פני לוחמים רכובים על סוס וגמל. נוסף לכך הופעתו של המטוס בשדה המערכה גרמה חרדה בקרב שבטי הבדואים. למעשה על שטח רחב יחסית לא היה צורך להציב כוח שיטור גדול מדי. כוח קטן מאומן ומצויד כראוי בנשק וברכב יכול היה להשיג שליטה ראויה לשמה על שטחי ספר המדבר.

היישוב היהודיבפרט, ותושבי הארץ בכלל, באותה תקופה ידע מעט מאוד על מאמציו הכבירים של הצבא הבריטי לחצוץ בינו לבין פלישותיהם של שבטי עבר הירדן המזרחי לארץ ישראל. כוחותיו של אבן סעוד (מלכה הראשון של ערב הסעודית) הצליחו כמעט למוטט את שלטון השושלת ההאשמית בעמאן, בקיץ 1924, ונבלמו בידי כוחות חיל האוויר המלכותי. ברור הדבר כי אילולא עמידתם של כוחות הביטחון הבריטים בבלימתם של הכנופיות שניסו לפלוש לארץ, היה היישוב היהודי הדל של שנות העשרים עומד בפני סכנת מהותית.

אחת מהסיבות לאי ידיעה זו היה אי־שיתופם של בני הארץ היהודים בכוחות ביטחון אלו. סיבות אי־השיתוף היו מדיניות וארגוניות-כלכליות. הסיבה המדינית העיקרית הייתה שהכוח העיקרי שנטל על עצמו את משימת השמירה על ספר המדבר המזרחי היה הלגיון הערבי. הפיקוד על חיל זה היה בידיהם של קצינים בריטים אך כוחותיו הלוחמים היו על טוהרת האוכלוסייה הערבית. צבא זה נחשב לפחות באופן סמלי לצבאה של האמירות החדשה של עבר הירדן. מפקדו העליון לפחות בתור תואר של כבוד היה האמיר עבדאללה בעצמו. לפיכך לא ניתן היה בשום פנים ואופן לשתף בצבא זה יהודים. אם היו הבריטים מסכימים להכנסתם של יהודים ללגיון היו מכניסים את ראשם לצרות מצרות שונות ולהתנגדות קשה מצדם של הערבים על רקע לאומי.

אך בנוסף ללגיון, ששמר כאמור על ספר המדבר המזרחי, פעלו במקביל באותה תקופה גם יחידות צבאיות, יחידות צבאיות למחצה, ויחידות משטרתיות בשטחי ארץ ישראל המערבית. הסיבות הארגוניות-כלכליות לאי שיתופם של היהודים בהם היו משותפות לכולן. הסיבה הראשונה הייתה נעוצה בכך שהן ביחידות שכוח האדם שלהן היה על טוהרת חיילים או שוטרים בריטים, והן ביחידות שסגל הפיקוד שלהם היה בריטי והכוח הלוחם היה מבני הארץ, לא היה כל יסוד לחיי שיתוף פעולה בין הבריטים ליהודים. ארץ ישראל לא הייתה מושבה בריטית אלא שטח מנדט. אולם אנשי כוחות הביטחון והפקידות הממשלתית היו בעלי ניסיון קולוניאלי. מסורת הריחוק בין השליטים הקולוניאליים לבין ה"נייטיבס" עמדה בעוכרו של שיתוף פעולה זה. להבדיל מיחידות דומות שהתקיימו במקומות אחרים בעולם תחת שלטונה של האימפריה הבריטית, שם בצבאות ובכוחות שיטור קולוניאליים מסוג זה היה ריחוק וחיץ חברתי מוחלט בין סגל הקצונה והפיקוד הזוטר הבריטי לבין החיילים המקומיים, העם היהודי, שהיה שותף לשחרורה של הארץ מעול הטורקים וקיבל לא מכבר את ההבטחה להקמתו של בית לאומי, לא יכול היה להוציא מקרבו אנשים שישרתו בכוחות הביטחון תחת פיקודם של קצינים בריטים ושיתאימו את עצמם לאקלים פיקודי וחברתי כזה. הערבים התאימו יותר למערכת יחסים כזו ולקצינים ולסמלים הבריטים היה נוח שלא יהיו חיילים יהודיים ביחידותיהם.

סיבה שנייה לנוכחותם המצומצמת של יהודים בכוחות הביטחון נבעה מכך שהבריטים ידעו היטב כי כל יהודי שישרת תחת פיקודם יהיה נתון למרותם של מוסדות היישוב ובאופן כזה או אחר יהיה נתון גם לשליטתה הישירה או העקיפה של ההגנה. נאמנות כפולה זו לא הייתה יכולה להתקבל על הדעת בשום כוח צבאי או משטרתי. לבריטים היה כבר ניסיון לא מבורך, מבחינתם, מתקופת הגדודים העבריים, כאשר החיילים היהודים ששרתו תחת פיקוד בריטי ניסו ובמידה מסוימת אף הצליחו להשיג יתרונות מדיניים תמורת שירות זה. מסיבה זו השתדלו הבריטים להרחיק עד כמה שהתאפשר להם את היהודים משורות כוחות הביטחון.

הסיבה השלישית למיעוטם של היהודים בכוחות הביטחון הייתה סיבה חברתית כלכלית גרידא. המשכורת ביחידות אלו הייתה מתאימה יותר לרמת החיים של האוכלוסייה הערבית בארץ שהייתה נמוכה יותר מזו של היישוב היהודי. תנאי החיים בשירות היו קשים מאוד לחיילים או לשוטרים היהודים. רבים מהם מצאו עצמם משרתים ביחידתם כאשר חבריהם לנשק הם ברובם ערבים ואילו המפקדים הם בריטים אשר לא ניתן היה להאשימם באהבת ישראל יתרה.

הקמת המשטרה המעולה

עד לקיץ 1921 הייתה משימת השמירה על ביטחון הפנים בארץ מסורה בידיהם של גדודי צבא שעליהם נמנו חיילים בריטים והודים כמו גם חיילים יהודים מהגדודים העבריים. עד אותו זמן היו עדיין בארץ כ-5,000 חיילים בריטים[3]. אותם חיילים יהודים ראו בגדודים העבריים בהם שרתו בסיס לחיל מצב שאמור היה למלא את משימות הביטחון בארץ עם עזיבתם של מרבית הכוחות הזרים. אולם שאיפות אלו לא תאמו במדויק לתוכניותיהם של הבריטים. לאחר מאורעות 1921 החלו הבריטים להכין תוכניות להקמתו של "חייל ההגנה לפלשתינה" (Palettine Defence Force). כח זה היה אמור לכלול גדוד ערבי וגדוד יהודי[4]בהמשך החלה תוכנית זו לצאת לפועל ואת תפקידו של החלק הערבי בצבא זה מילא למעשה הלגיון הערבי, שכוח האדם הלוחם שלו היה, כאמור, על טוהרת האוכלוסייה הערבית. הלגיון מילא את משימות הביטחון בחלקו המזרחי של שטח המנדט, בעבר הירדן. בשטחי ארץ ישראל המערבית הוקם כוח מעורב, "הז'נדרמריה הפלשתינאית" (Palestine Gendarmerie). בעברית היה שמו של כוח זה "המשטרה המעולה[5]" .

על הקמתה הרשמית של המשטרה המעולה הכריז הנציב העליון הרברט סמואל ב-3 ביוני 1921 בנאומו לרגל יום הולדתו של המלך ג'ורג' החמישי[6]. סמואל הכריז כי בדעתו להקים כוח משטרה בן 500 איש אליו יגויסו מן המעולים שבין כל אזרחי הארץ. המגויסים יזכו למשכורת טובה יותר מזו של המשטרה הרגילה. הם יקבלו אימונים טובים יותר מאלה של המשטרה הרגילה והם יאומנו ויהיו תחת פיקודם של שוטרים בריטים. הגדוד הזה יהיה אמור לשמש ככוח מגן על גבולות הארץ ולשמש כעתודה למקרה של צורך בתגבור כוחות המשטרה הרגילה בעת מהומות. כוונתו של סמואל הייתה להרחיב כוח זה אם יתברר שניתן לסמוך עליו בשעת מבחן, זאת מתוך כוונה לצמצם בהדרגה את מספרם של כוחות הביטחון והצבא הבריטיים.

באחד ביולי אותה שנה הוחל בגיוס למשטרה המעולה. כמפקדה מונה המייג'ור פרדריק ויליאם ביושר (Bewsher), לימים הועלה לדרגת קולונל והיה למפקדו הראשון של חיל הספר העבר ירדני. הארגון של המשטרה המעולה הוטל על קצינים בריטים. כבר בימים הראשונים לגיוס ניכר היה שנעשה ניסיון מצדם של רשויות הגיוס לדחוק את רגליהם של יהודים. הדבר לא צוין, כמובן רשמית בתקנות אולם נאמר בהן כי על המגויסים להיות ילידי הארץ. בכך, כמובן, נסגרה הדלת בפני כל אותם חלוצים צעירים שעלו לארץ בשנות העלייה השנייה והשלישית. הוסכם כי כוח האדם של המשטרה המעולה יחולק לשלושה חלקים: שליש יהודים, שליש ערבים, ושליש מיסודות לאומיים אחרים (דרוזים, צ'רקסים, ארמנים ואף קפריסאים)[7]. התוכנית הייתה שכל אלה ישרתו ביחידות מעורבות ודבר זה היווה מעצור מסוים לגיוסם של יהודים רבים שלא ראו בעין יפה את האפשרות שישרתו בכפיפה אחת עם לוחמים ערבים. ואכן לפחות בהתחלה היה קצב הגיוס מקרב היהודים איטי מאוד. אלה שבכל זאת התגייסו עשו זאת בעיקר מתוך צורך כלכלי לאחר שלא מצאו עבודה בשום מקום אחר. אחרים עשו זאת מתוך סיבות אישיות אחרות. ניתן לומר כי רוב אלו שהתגייסו לא עשו זאת מתוך רגשות לאומיים גרידא. אנשים אלה ראו בשירות במשטרה המעולה מעין הזדמנות להרפתקה. לימוד הרכיבה על סוס, השימוש בנשק והשהיה במקומות שונים בארץ לאורכה ולרוחבה משכו צעירים רבים. למרות זאת ניתן לומר שרובם נעשו חדורים ברוח ההתגייסות הלאומית למען היישוב היהודי לאחר הצטרפותם למשטרה המעולה.

כאמור, גויסו למשטרה המעולה כ-500 איש מכל עמי הארץ. מרכזו של הכוח היה בתחילה בירושלים אך עד מהרה הועבר לסרפנד. הוא חולק לארבע פלוגות כאשר שלוש מתוכן היו פלוגות רוכבים והפלוגה הרביעית הייתה פלוגת גמלים. שבעה מחנות ששמשו כבסיסים לכוח התפרסו בכל רחבי הארץ: ביריחו, בבאר שבע, בטול כרם, בג'נין, בבית שאן, בצמח ובראש פינה[8]. בשנה הראשונה לקיומה של המשטרה המעולה רוכזו היהודים במחלקות נפרדות. אך לאחר מכן הוצבו היהודים במחלקות מעורבות. משימתם העיקרית הייתה, כאמור, שמירה על גבולות הארץ. האווירה בגדוד הייתה בריטית-קולוניאלית. התלבושת הייתה מזרחית למחצה: מכנסיים רחבים, מעילים ארוכים וכפיות. המשמעת הייתה קשה ולוותה במכות ובצעקות.

היחסים בין היהודים לבין הערבים בגדוד היו טובים רוב הזמן. האימונים שניתנו לשוטרים היו טובים רק במקצת מאלה של המשטרה הרגילה, אך היו טובים לאין ערוך מהאימונים שצעירים יהודים היו מקבלים באותה תקופה במסגרת ארגון ה"הגנה".

כוח האדם הערבי שהתגייס למשטרה המעולה לא היה מן המיטב. המתגייסים התחייבו לחוזה שרות בן ארבע שנים. היה זה זמן מספיק להכשרתם של השוטרים הערבים שכאמור לא היו בעלי השכלה ותפיסה טובים. המשכורת שלא הייתה גבוהה במיוחד לא משכה אליה רבים. אלה מבין הכפריים שהתגייסו, באו כדי לשרת את התקופה המינימלית של ארבע השנים ולחסוך את דמי המוהר שהיו דרושים להם לנישואיהם. יחסית לרמת החיים שלהם הייתה המשכורת סבירה. אחרים נמלטו לשורות הגדוד מפחד נקמת דם כלשהי שהסתבכו בה. העירוניים שהגיעו עשו זאת עקב המחסור בעבודה בעיר. בהתחלה נעשו ניסיונות להתארגנות מצדם של החיילים היהודים. הוקמו כמה ועדים מקומיים כדי לשמור על זכויותיהם של החיילים היהודים. המפקדים הבריטים הביטו על היהודים בעין לא יפה וראו בהם בעלי נאמנות כפולה המשתייכים ל"הגנה". ואומנם לא טעו הבריטים בהרבה ונמצאו מקרב המשרתים במשטרה המעולה כאלה שעסקו בהברחת נשק ותחמושת ל"הגנה". היו מקרים של הלשנות הדדיות והיו כאלה שנאלצו להתפטר עקב מקרים כאלה. היו גם מקרים של סיוע מקרב היהודים ששרתו במשטרה המעולה לטובתם של חברי הגנה שנתפשו, למשל, עם נשק בלתי חוקי.

אט אט עזבו את המשטרה המעולה רבים מהצעירים היהודים ששרתו בה. הסיבה העיקרית לכך הייתה יחסם הפוגע של אנשי סגל הפיקוד הבריטיים. אלה ראו ביהודים "נייטיבס" והיחס שהורגלו לתת לחיילים מקומיים המשרתים בצבאות קולוניאליים שונים במקומות אחרים בעולם לא התאים לבחורים היהודים ואלה מיהרו להגיש את התפטרותם. לאחר שבשנתיים הראשונות לקיומה היו במשטרה המעולה שליש יהודים כפי שתוכנן, ירד מספרם בשנים 1923-1925 לכ-100 מתוך כ-420 כלל השוטרים בגדוד[9] . בשנים האחרונות לקיומה הגיעו אלמנטים לא חיוביים במיוחד שהיו מפורדים וחסרי כל קשר מסודר עם מוסדות היישוב המאורגן שגם הוא החל לוותר על הניסיונות להשפיע על המתרחש בגדוד. ניתן לייחס זאת לאדישות היחסית ששררה בתקופה זו לענייני הביטחון. גם מצידה של ממשלת המנדט לא הייתה שביעות רצון מתפקודה של המשטרה המעולה וב-1925 הוחלט לפרקה.

הז'נדרמריה הבריטית (האירלנדים)[10]

המשטרה המעולה הוקמה, כאמור כאחד מלקחי מאורעות 1921. אולם אין לתלות את ההצלחות שהיו במהלך המחצית הראשונה של שנות העשרים, בהרגעת הרוחות בארץ, רק באנשיה. את עיקר המאמץ בשדה זה ואת עיקר הסיוע למשטרת ארץ ישראל ניתן לראות בפעולתם של אנשי גדוד משטרה בריטית שאנשיה היו למעשה אירים אשר הגיע ארצה באפריל 1922. גדוד זה שכונה הז'נדרמריה הבריטית ובפי בני הארץ כונו "האירלנדים" הגיע מקרב יוצאי "המשטרה האירית המלכותית". שוטרים אלו הטילו את אימתם על תושבי אירלנד במהלך מלחמתם לעצמאות נגד בריטניה בשנים 1919-1921. לאחר שאירלנד קיבלה את עצמאותה פורק כוח זה ומקרב אנשיו גויסו השוטרים לשורות הז'נדרמריה בארץ ישראל. היו אלה לוחמים עזי נפש ששרתו במלחמת העולם הראשונה ואת טבילת האש המשטרתית הרצינית שלהם עברו כאמור בימי מלחמת העצמאות האירית. שמם יצא לפניהם ועד מהרה נפלה אימתם על רבים מאנשי הכנופיות הערביות. הם חיסלו את שרידי כנופיות השודדים שהיו חלק בלתי נפרד מנוף הארץ עוד מימי השלטון העות'מאני והשקיטו את האווירה בארץ בשלהי תקופת נציבותו של הרברט סמואל. הדבר גרם לצמצום משמעותי במהלך שנים אלו בכוחות הצבא הבריטי שעדיין חנו בארץ. מכמעט 3000 חייל בשנת 1922 נותרו בארץ לאחר 4 שנים כמה מאות.

הקמת חיל הספר העבר ירדני

בסוף שנת 1925 סיים הרברט סמואל את תפקידו כנציב העליון הראשון לארץ ישראל. במקומו הגיע הלורד פלומר, איש צבא ותיק שלחם במלחמת הבורים ובמלחמת העולם הראשונה בחזית המערבית. הוא היה טיפוס שמקפיד על סדרי מנהל תקין ושאף להשליט סדר ושקט בתחום ביטחון הפנים. בתחום זה עמדו לנגד עיניו שתי מטרות: האחת להבטיח את השקט בארץ על ידי ארגון יעיל של כוחות הביטחון והשנייה להמעיט ככל האפשר את מימונם של אלה על ידי כספי משלם המסים הבריטי. שלא בטובתו נגרר פלומר על ידי נטייתם של אנשי הפקידות הבכירה בממשלת המנדט ושל הקצונה הבכירה שעמדה בראש מערכת ביטחון הפנים. אלה העדיפו את הרחקתם של היהודים משורות כוחות הביטחון.[11] הצעדים העיקריים שנקט פלומר כדי להגשים את מטרותיו אלו היו בראש ובראשונה פירוקן של כוחות ה"משטרה המעולה" ושל הז'נדרמריה הבריטית ("האירלנדים"). למיטב האנשים שבכוחות אלו הוצע לעבור למשטרה הרגילה לצורך חיזוקה. חלק לא מועט של השוטרים האירים מצאו עצמם ברבות הימים בתפקידי פיקוד בכירים במשטרת ארץ ישראל. גם ליהודים ששירתו במשטרה המעולה הוצע לעבור למשטרת ארץ ישראל. במקביל בוצע שינוי בכוחות שנועדו לפעול בעבר הירדן. סמכויותיו של הלגיון הערבי קוצצו והוא הפך למעשה לכוח שיטור גרידא. במקביל הוכרז על הקמתו של כוח חדש – "חיל הספר העבר ירדני לשירות צבאי בפלשתינה (א"י) ובעבר הירדן" (“The Trans Jorden Frontier Force For Military Service In Palestine And In Trans Jordan”)[12]. חיל הספר היה אמור להיות הכוח הצבאי העיקרי משני עברי הירדן. הוא היה אמור להיות כפוף לחיל האוויר המלכותי שלפקודתו נמסרה האחריות הכללית לביטחון בארץ. על פניו נראה היה כי חיל זה אמור היה להיות פתוח לכל אזרחי ארץ ישראל ועבר הירדן שירצו להתגייס אליו. אולם, עקב רוגזו של האמיר עבדאללה, שלא רצה שיהודים יגנו על גבולות ארצו, שונה שמו של החיל והובטח לעבדאללה כי יהודים לא יוכנסו לשירות בו. שמו החדש של החיל היה "חיל הספר העבר ירדני" ("Trans Jorden Frontier Force " – T.J.F.F.). האמיר עבדאללה מונה לקולונל הכבוד שלו ולמפקדו בפועל מונה הקולונל ביושר, מי שהיה מפקדו של גדוד המשטרה המעולה .[13] גרעין ההקמה של חיל זה התבסס על יוצאי המשטרה המעולה. אך היה מדובר רק על הערבים ועל הבריטים שבהם. ליהודים ששירתו במשטרה המועלה הוצע, כאמור לשרת במשטרת ארץ ישראל.

תגובת היישוב היהודי להקמת חיל הספר

היישוב ראה בכך סכנה חמורה, ואליהו גולומב כתב כי ”תוכנית זאת... להקים בארץ גדוד של אלה שהשתתפו בפרעות והתנפלויות, ולהוציא מן היחידה הצבאית להגנת הארץ את אלה אשר השתתפותם בצבא הארץ מנעה התנפלויות ושפיכות דמים, כזאת לא עלתה על דעתם של מתנגדינו הכי עזים מבין הערבים” [14]. ואכן, על אף שהחיל יועד להגנה הן על ארץ ישראל והן על עבר הירדן, ו-80% מתקציבו שולמו על ידי ממשלת המנדט, נקרא החיל "חיל הספר העבר ירדני" על מנת להתחמק מטענות היהודים על אי שוויון, שכן סעיפי המנדט המחייבים שוויון עם היהודים חלו רק על שטח המנדט בארץ ישראל, ולא בעבר הירדן.[15]

ארגון הכוח

הכוח הוקם במחנה צריפין באפריל 1926. מפקדו הראשון היה לויטננט קולונל פרדריק ויליאם ביושר, הבריטי, שהיה מפקד המשטרה המעולה. הכוח הורכב משלוש פלוגות פרשים ופלוגת רוכבי גמלים, בדומה לז'נדרמריה הבריטית, וכן משש פלוגות עתודה.[16] הבסיס לכוח הורכב מיוצאי המשטרה המעולה, ואנשי הלגיון הערבי, ברובם ערבים וצ'רקסים, וכן מספר מועט של יהודים, ששירתו בעיקר בתפקידים טכניים, ורוכבי גמלים סודנים. סגל הפיקוד נותר בריטי, ובמשך כל ימי קיומו של החיל היה מפקדו לויטננט קולונל בריטי (דרגה המקבילה לסגן אלוף בצה"ל). הכוח היה כפוף לנציב העליון, אך האמיר עבדאללה היה "קולונל של כבוד" בחיל מראשיתו, בנו טלאל היה "מייג'ר של כבוד" ובן נוסף בשם נאיף שירת כקצין בחיל.[17] מפקדת החיל הוקמה בזרקא.

הכוח עד למלחמת העולם השנייה

פריסת חיל הספר העבר ירדני בשנת 1933

חיל הספר בילה את ששת החודשים הראשונים לקיומו באימונים במחנה צריפין, ולאחר מכן באזור שונת נימרין שבעבר הירדן. הניסיון הקרבי הראשון של חיל הספר היה בתקופת המרד הדרוזי. חיל הספר שמר על גבולות ארץ ישראל ועבר הירדן בתקופה זו, וכן דיכא מרידה מקומית בזרקא ב-1927.‏[17]

במהלך מאורעות תרפ"ט היה רוב חיל הספר פרוס בעבר הירדן, ושמר שם על הסדר, אך חייליו השתתפו גם במניעת מהומות באזור הגליל המזרחי.[18] בדרך כלל צוין תפקודו של חיל הספר באופן חיובי, אך יש שהאשימו את חייליו כי בזמן המאורעות בצפת ריכזו את היהודים תושבי המקום בחצר בית הממשלה, והרגו שבעה מהם בשעה שהגנתם הוטלה עליהם.[19]על פי הקולונל פרדריק קיש, אל מול כישלונה של משטרת המנדט וחיל המצב הבריטי המוצב בארץ ישראל במניעת הפרעות, בלט לטובה תפקודו של חיל הספר, במיוחד במניעת תנועת בדואים מעבר הירדן לארץ ישראל.[20] לאחר הפרעות, בינואר 1930 הגיע לארץ הרברט דאוביגין, על מנת לסייע בארגון מחדש של כוחות הביטחון, הצבא, משטרת המנדט וחיל הספר. בחודש מאי 1930 הגיש דאוביגין דו"ח מפורט ותוכנית לארגון מחדש של משטרת המנדט וכוחות הביטחון בארץ. הדו"ח סיכם כי משטרת המנדט אינה ערוכה עדיין לשמור על הביטחון בארץ, ויש לתגבר אותה, במיוחד בכוחות צבא, וכן בכוחות חיל הספר, שישמור על גבולות הארץ מצפון וממזרח. לאור המלצות אלו נערכה פריסה מחדש של חיל הספר, וחייליו הוצבו במקומות שונים בגליל המזרחי.[21]

עד לשנת 1931 התרחב הכוח ומנה למעלה מאלף איש. בשנה זו מנה 536 ערבים מוסלמים, 188 ערבים נוצרים, 184 צ'רקסים, 25 דרוזים, 38 סודנים ו-35 יהודים, ששימשו בעיקר בתפקידים טכניים. העלות השנתית של הפעלת הכוח הוערכה במאתיים אלף לירות שטרלינג.[22]

בשנת 1933 היה הכוח פרוש באתרים אלו.[16] -

עם פרוץ המרד הערבי הגדול שימשו אנשי החיל בתפקידי דיכוי המהומות, אך גם בתפקידי מניעה של העפלה מארצות המזרח דרך היבשה, דרך גבולה הצפוני של ארץ ישראל. עם הקמת גדר הצפון הוצב החיל לשמור עליה. אנשי חיל הספר תפסו את מ"ג אסירי ההגנה ובהם משה דיין בפעילות בלתי חוקית של הברחת נשק באזור נחל תבור בשנת 1939.

במלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה לחיל הספר תפקיד חשוב, כאשר סדנאות החיל בזרקא, בהן שירתו היהודים המעטים ששירתו בחיל, היו לסדנאות מרכזיות לטיפול בכלי הרכב הרבים של הצבא הבריטי שנעו במרחב שבין איראן, עיראק ועבר הירדן. בתקופה זו התגבר מעט גיוס היהודים לחיל, ובשנת 1942 הם מנו כ-150 איש.[24]

עם התקדמות המלחמה חל שינוי בתפיסת הבריטים באשר לתפקידי חיל הספר, והוא נתפס כיחידה צבאית לכל דבר. הכוח אורגן במסגרת חטיבתית שכללה גדוד ממוכן, גדוד פרשים, ויחידה נוספת לאבטחת הדרך בין בגדד לחיפה.[25] באפריל 1941 נשלחה פלוגה מהחיל לעיראק לסייע בדיכוי מרד רשיד עלי אל-כילאני. הפלוגה סירבה לחצות את הגבול אל עיראק. כתוצאה מכך פורקה הפלוגה, אך פלוגה אחרת מהחיל שנשלחה, ביצעה את משימתה, שמירה על קווי האספקה והתקשורת. ביוני 1941 השתתפו אנשי החיל במבצע אקספורטר, כיבוש סוריה ולבנון מידי אנשי צרפת של וישי. במהלך המלחמה נשלחו אנשי החיל למשימות באזורים שונים מגבול טורקיה ועד בנדר עבאס שבמפרץ הפרסי.[16] לאות הכרה בשירותם, צעדה קבוצה מחיילי החיל במצעד יום הניצחון בלונדון ביוני 1946.[26]

לאחר המלחמה

לאחר המלחמה נעשה ניסיון להשיב את החיל לתפקידיו הקודמים ולמעמדו הקודם. אך במסגרת זו, היה על החיל לשמור על גבולה הצפוני של המדינה, בשעה רגישה, בה חלק חשוב מן העלייה הבלתי לגאלית התבצע דרך גבול הצפון. כנגד החיל הושמעו תלונות כי הוא מקל על המבריחים, אך מקשה על המעפילים דרך היבשה.[27] תקרית חמורה אירעה כאשר איתרו אנשי חיל הספר קבוצה של כ-70 מעפילים ליד כפר גלעדי. המעפילים הצליחו להגיע לכפר גלעדי, אך אנשי חיל הספר כיתרו אותו. משהתקיפו אנשי כפר גלעדי את המכתרים במקלות, ירו אלו בתגובה ופצעו שבעה מאנשי הקיבוץ. תקרית זו הובילה לקריאה להחרים את חיל הספר, ולהוציאו מהגליל העליון.[28] לאחר תקרית זו לא שבו היחסים בין הנהגת היישוב היהודי וחיל הספר לתיקנם. לאחר קבלת העצמאות של ממלכת ירדן ב-1946 וההחלטה על תוכנית החלוקה בשנת 1947 נראה כי קיומו של חיל הספר אינו עוד אפשרי.

פירוק חיל הספר[29]

בדצמבר 1947 הוחלט כי יחידות חיל הספר השוהות בארץ ישראל יפונו למחנותיהם בעבר הירדן לקראת פירוק החיל. הבריטים הבינו כעת כי המנדט עומד כעת לפני סיומו והמצב הביטחוני-מדיני בארץ נעשה עדין יותר מיום ליום. היה ברור כי חיל הספר בייחוד בגלל ההרכב האתני של אנשיו לא יוכל לעמוד בהצלחה וללא קורבנות מיותרים מול המשימות שהיה אמור להתמודד עמן במידה והיה נשאר בגזרת האחריות שלו בצפון הארץ. את תפקידיו אלו קיבלו כוחות של הצבא הבריטי וכאמור הועברו יחידות חיל הספר חזרה לעבר הירדן. לצורך פירוקו היעיל של חיל הספר הוכנה בינואר 1948 פקודת מבצע שנקראה "מבצע פגסוס" שדנה בנהלים לפיזורו של חיל הספר, בצורה שבה ישוחררו החיילים וייאסף הציוד והנשק ואף בדרכים שיש לנקוט במקרה שיסרבו החיילים למסור את נשקם. חשוב לזכור שבאותם ימים כבר החלו הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות והיה חשש כי רבים מבין החיילים הערבים של החיל יערקו על נשקם ויצטרפו לאחת מן הכנופיות המקומיות או לכוחות צבא ההצלה. לפיכך הוחלט כי העילה להעברתם של הכוחות לעבר הירדן תוצג בפני החיילים כמעבר לצורך אימונים וההחלטה על פירוק החיל תשמר לעת עתה בסוד. ב-1 בפברואר 1948 נגרע חיל הספר ממצבת כוחות הביטחון בארץ ישראל וב-9 בפברואר פורסמה רשמית הכוונה לפרקו במסדר חגיגי שנערך במפקדת החיל בזרקא. שחרור החיילים התבצע בזרקא והם נשלחו חזרה לארצות מוצאם. רבים מהם הצטרפו ללגיון הערבי שמספר חייליו הלך וגדל מאז ינואר 1948. למרות כל המאמצים למנוע עריקות מעריכים כי 200-140 איש ערקו מהחיל על נשקם והצטרפו לכנופיות או לצבא ההצלה. אך משהתפרסמו תנאי השחרור, הכוללים פיצויים מלאים ואף פנסיה למי שזכאי לה, הצטמצמו ממדי העריקה. רובם של הפלשתינאים שהשתחררו מהחיל הצטרפו לכוחות המקומיים שלחמו ביישוב היהודי עד לפלישת צבאות ערב. הקצינים הפלשתינאים מצאו עצמם מפקדים על כוחות אלו ושמשו בין השאר כמפקדיהן של ערים ערביות שונות בארץ. עד אפריל 1948 הושלם הפירוק של חיל הספר. כמעט כל חייליו שוחררו. כלי הנשק והתחמושת שלו הועברו לידי הצבא הבריטי וכלי הרכב הועברו לידי הלגיון הערבי. מחנות החיל בזרקא ובג'סר אל מגמע הועברו אף הם לרשות הלגיון הערבי. ב-20 באפריל 1948 הועבר הצוות המצומצם של המפקדה העורפית של החיל למצרים ובו ביום נסגרה מפקדת חיל הספר בזרקא.

החיילים היהודים בחיל הספר העבר ירדני

ערך מורחב – החיילים היהודים בחיל הספר העבר ירדני

ההרכב הלאומי בחיל

כוח האדם בחיל אמור היה להכיל שליש יהודים, שליש ערבים ושליש בני עמים האחרים במזרח התיכון. בפועל מנה החיל עם הקמתו 37 יהודים, 707 ערבים ו-31 סמלים וקצינים בריטים. בשנת 1932 מנה החיל 49 יהודים, עם פרוץ המרד הערבי הגדול - 19 יהודים, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה נותר בו קומץ יהודים, רובם בתפקידים מקצועיים, כמו קצין מנהלה ראשי (קפטן הנרי לודמר, וטרינר ראשי, ד"ר חיים אפלבאום, רס"ר אפסנאות, כמה מכונאים וקצין קרבי אחד.

גיוס היהודים לחיל

משנעשה חיל הספר יחידה צבאית מודרנית, היה צורך בכוח אדם אשר יוכל למלא את תפקידי המנהלה המקצועיים. אותו קצין מנהלה ראשי, קפטן הנרי לודמר, פנה למוסדות הלאומיים והציע להם להפנות צעירים יהודים מתאימים בעלי מקצוע לשירות בחיל. בין היהודים שהתגייסו לחיל נמנו מכונאים, חשמלאים, אלחוטנים, נהגים ופקידים. הנהגת היישוב ראתה באפשרות להפנות צעירים יהודים לשירות בחיל הספר הזדמנות לדריסת רגל יהודית בעבר הירדן ובמקומות שונים ברחבי המזרח התיכון, ואף הפיקוד הבריטי של החיל ראה צורך בהכנסת גורם מקצועי חיובי ונאמן לחיל. סיבה נוספת שבגללה הסכים הפיקוד הבריטי לגיוס מסיבי יותר של יהודים לחיל, היתה מרד של חיילים הייתה ההשפעה של סירוב קבוצת חיילים להשתתף במרד רשית עלי אל כילני בעיראק. בנסיבות אלה, כאשר היה ברור להם כי יצטרכו לגייס כוח אדם איכותי וממושמע לחייל, הבריטים שמחו על כל מצטרף חדש, מאחר שהיהודים נחשבו לכוח אדם איכותי. ב-1942 הגיע מספר היהודים בחיל לשיא של כ-150 חיילים.

סדנת הרכב בזרקא

בבסיס הראשי של החיל בזרקא הייתה סדנא גדולה לתיקוני רכב אשר שירתה לא רק את מצבת הרכב של החיל, אלא אף שימשה תחנת שירות תיקונים לכוחות רבים של בעלות הברית שחלפו שם בדרכם, למשל, מעיראק לארץ-ישראל. חלק ניכר מהחיילים ששירתו בסדנא זו היו מכונאים יהודים. בצמוד לבסיס זה הוקם מעין שיכון משפחות אשר בו הותר לקצינים ולסמלים לשכן את משפחותיהם. אפשרות זו נוצלה על ידי יהודים לא מעטים, ובזרקא גדלו ילדים אשר אבותיהם שירתו בחיל.

חוות הסוסים בג'יסר אל מג'מע

בבסיס אחר של החיל, בג'יסר אל מג'מע (ליד קיבוץ גשר), הוקמה חווה לגידול סוסים של החיל. את החווה ניהל ד"ר חיים אפלבאום, הווטרינר הראשי של החיל, אשר תפקידו היה לדאוג לאספקה סדירה של סוסים לפלוגות החיל, תוך הקפדה על ריבוי סייחים בצבעים המתאימים, שכן, נהוג היה שלכל פלוגה יהיו סוסים בצבע שונה.

אפיון המתגייסים היהודים

בין המתגייסים היהודים לחיל נמנו אנשים מכל מיני חלקי אוכלוסייה בקרב הישוב היהודי בארץ: עולים מגרמניה; בעלי מקצועות שונים שנקלטו היטב בחיל; צעירים עירונים שעבדו טרם גיוסם במוסכים שונים בערים הגדולות; בני עדות המזרח שהערבית הייתה שגורה בפיהם. יוצאי הדופן שלא התגייסו לחיל היו בני ההתיישבות העובדת , אלא העדיפו שירות בפלמ"ח ובצבא הבריטי).

שינויי מגמה ומטרות שהקשו על החיילים היהודים

עם תום מלחמת העולם השנייה שב הגדוד הממוכן מאיראן וחיל הפרשים שב מסוריה. אחת ממשימותיו הראשונות של חיל הספר בשלב זה הייתה לשבת בצפון הארץ ולהשתתף במלחמתו של השלטון הבריטי בהעפלה בדרך היבשה מסוריה ומלבנון. החיילים היהודים ששירתו בחיל מצאו עצמם בין הפטיש לסדן וחלקם ניצלו את מקום שירותם לעזרה למעפילים. לא פעם ולא פעמיים הועבר מידע פנימי מחיל הספר על תוכניות לסכל מעבר שיירות עולים במקומות שונים בצפון הארץ. מידע מודיעיני זה היה כה חשוב, עד כי חלק מהחיילים היהודים בחיל הספר היו למעשה שליחים מטעם מוסדות המודיעין של היישוב. חלק מהם עסקו ברכישת נשק עבור ההגנה ובהברחתו. היו אף כמה מאנשי האצ"ל והלח"י אשר ניסו לנצל את שירותם בחיל הספר לביצוע משימות עבור ארגוניהם.

היהודים לאחר שיחרורם

חלק מהיהודים ששירתו בחיל הצטרפו אל הסגל הבריטי, והגיעו לבסוף לבריטניה.[30] חלקם התגייסו לצה"ל. הם שירתו בחיל החימוש, בחיל הקשר, חיל האוויר והכישורים שקנו בשטח הקשר וההאזנה איפשרו להם לתרום במסגרת אגף המודיעין. בוגרי היחידה כראובן בלום ואברהם אילוני השתלבו במסגרת יחידה 515, המכונה "יחידת האיסוף המרכזית של צה"ל" וקרויה כיום יחידה 8200, ואף היו למפקדיה. חלק מהם שירתו במשטרת ישראל. מדינת ישראל הכירה בשירותם ובתרומתם של המשרתים היהודים בחיל הספר וקבעה כי מי ששירת במסגרת זו חצי שנה זכאי לשאת את אות המשמר, ובלבד שהשירות בחיל הספר נעשה על דעתם של מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ו', תשי"ז, עמ' 611-608.
  2. ^ דינור ב.צ. (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרך שני, תל אביב, 1964, עמ' 218-199.
  3. ^ תולדות ההגנה, כרך שני, עמ' 201.
  4. ^ תולדות ההגנה, כרך שני, עמ' 201.
  5. ^ תולדות ההגנה, כרך שני, עמ' 201.
  6. ^ תולדות ההגנה, כרך שני, עמ' 201.
  7. ^ תולדות ההגנה, כרך שני, עמ' 201.
  8. ^ תולדות ההגנה, כרך שני, עמ' 201.
  9. ^ תולדות ההגנה, כרך שני, עמ' 203.
  10. ^ תולדות ההגנה, כרך שני, עמ' 204.
  11. ^ דינור ב.צ. (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרך שני, תל אביב, 1964, עמ' 214.
  12. ^ בנדמן יונה, חיל הספר העבר ירדני, בתוך: ריבלין גרשון (עורך), עלי זית וחרב – מקורות ומחקרים בגנזי ההגנה, משרד הביטחון ההוצאה לאור,1992, עמ' 208, ושם הערה מס' 4.
  13. ^ דינור ב.צ. (עורך), ספר תולדות ההגנה, כרך שני, תל אביב, 1964, עמ' 212.
  14. ^ תולדות ההגנה, חלק שני, עמ' 212
  15. ^ תולדות ההגנה, חלק שני עמ' 213
  16. ^ 1 2 3 חיל הספר העבר ירדני באתר British & Commonwealth Orders of Battle
  17. ^ 1 2 גרייט בריטן על חיל הספר, דבר, 5 במאי 1938
  18. ^ תולדות ההגנה, עמ' 313
  19. ^ יוצא חיל הספר מהגליל, דבר, 14 באוקטובר 1947
  20. ^ תולדות ההגנה, חלק שני, עמ' 404
  21. ^ תולדות ההגנה, חלק שני, עמ' 408
  22. ^ Our Police Force, פלסטיין פוסט, 26 בדצמבר 1932
  23. ^ יהודה זיו, אצבע משובשת, או "בראש פינה התחילה ארץ ישראל" טבע וארץ, יולי 1992 חוברת 250
  24. ^ אפרים ומנחם תלמי, לקסיקון ציוני, ספרית מעריב, 1982, 164.
  25. ^ חיל הספר העבר ירדני מוזיאון הלוחם היהודי
  26. ^ Soldiers, Polica and TJFF, פלסטיין פוסט, 28 באפריל 1946
  27. ^ פירוקו של חיל הספר, דבר, 20 בפברואר 1948
  28. ^ ישובי הגליל העליון יחרימו את חיל הספר, דבר, 9 באוקטובר 1945
  29. ^ בנדמן יונה, חיל הספר העבר ירדני, בתוך: ריבלין גרשון (עורך) עלי זית וחרב – מקורות ומחקרים בגנזי ההגנה, כרך ב', משרד הביטחון הוצאה לאור, 1992 ,עמ' 224-220.
  30. ^ אפרים ומנשה תלמי, לקסיקון ציוני, הוצאת מעריב, 1982, עמ' 164


המנדט הבריטיהמנדט הבריטי משטרת המנדט
מפקדי המשטרה פרסי בראמלי • הנרי טיודור • ארתור סטיבן מאברוגורדאטו • רוי ספייסר • אלן סונדרס • ג'ון מורי ריימר-ג'ונס • ויליאם ניקול גריי
יחידות צבא ומשטרה קשורות המשטרה המעולה • הז'נדרמריה הבריטית • חיל הספר העבר-ירדני • משטרת היישובים העבריים • כלניות • מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט • משטרת תל אביב • המשטרה הניידת • הנוטרים • המשמר הנע • משמר הרכבת
אישים אברהם זלינגר • תומאס ג'יימס וילקין • ריימונד אוסוואלד קפראטה • הרברט דאוביגין • רוי פאראן • ג'פרי מורטון • דאגלס דאף • צ'ארלס טיגארט • פאיז ביי אל-אידריסי‎ • הנרי טיודור • ויליאם דובי • ברנרד פרגוסון • שלמה שיף • דוד תדהר • חביב כנען • גרו גרא • ירחמיאל ירון
אירועים בולטים מאורעות תר"פ • מאורעות תרפ"א • מאורעות תרפ"ט • מאורעות אוקטובר 1933 • המרד הערבי הגדול • מבצע עוגן • סטרומה • השבת השחורה • אקסודוס (אוניית מעפילים) • המצור על גבעת חיים • פרשת הרצח בחולות תל נוף • רצח ארלוזורוב
מבנים ואתרים מגרש הרוסים • בווינגרד • מצודות טיגארט • גדר הצפון
המנדט הבריטי • משטרת ישראל • פורטל היישוב
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=חיל_הספר_העבר-ירדני&oldid=14726362"