מנשייה (יפו)
מנשייה (בערבית:المنشية) הייתה שכונה בצפונה של יפו שנהרסה בחלקה במלחמת העצמאות ונהרסה כמעט במלואה במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70 [2]. בשנת 1904 נבנה בחלקה המערבי של השכונה הגובל בחוף הים מתחם בבעלות יהודית הידוע בשמו בתי פיינגולד או שכונת יפה נוף ומלון "בלה ויסטה". השטח בו התקיימה השכונה נקרא עד היום "מנשייה"[דרוש מקור], ממוקם באזור שבין מרכז תל אביב ויפו ונמצאים בו מרכז עסקים ראשי מפותח באופן חלקי, פארק צ'ארלס קלור, מתחם התחנה ומספר אתרים נוספים כגון תחנת האוטובוסים "כרמלית" ובית המלון דייוויד אינטרקונטיננטל.
למקור שמה של השכונה יש שתי גרסאות (על פי זאב וילנאי)[3]: האחת ששמה נגזר מהמילה הערבית 'נשה' שמשמעותו בניין. הגרסה השנייה היא ששמה מתקשר למקום טיולים, מפני שהאתר עליו נבנתה שימש לפני כן כאתר טיולים ונופש לתושבי יפו.
השכונה הוקמה בשנות השבעים של המאה ה-19 כשכונה יוקרתית לעשירי יפו, על שפת הים, באזור שנמצא כיום ממערב לשכונת שבזי ומדרום לשכונת כרם התימנים שהוקמו כעשר שנים אחריה.[4] מסגד השכונה, חסן בק, נבנה מחומרי בנייה שהוחרמו מתל אביב במהלך מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1891 בנה השלטון העות'מאני בשכונה את תחנת הרכבת יפו שחיברה, בין השאר, בין יפו לירושלים והייתה נקודת הקצה של מסילת הרכבת לירושלים.
בתקופת המנדט הבריטי התרחשו לעתים תקריות בגבולות השכונה עם תל אביב. במהלך מלחמת העצמאות צלפו ערבים מגגות הבתים בשכונה, לרבות מצריח מסגד חסן בק, בתושבי תל אביב וגרמו לאבדות רבות בנפש. לאור האיומים הרבים על תושביה היהודים של תל אביב ממנשייה החליט ארגון האצ"ל לכבוש את השכונה, ואכן השכונה נכבשה על ידי האצ"ל בסוף אפריל 1948 לאחר קרבות מרים. לאחר מכן נכנעה יפו כולה ב-13 במאי 1948 (בדיוק 24 שעות לפני הכרזת מדינת ישראל).
במהלך הקרבות נהרסו על ידי האצ"ל בתים רבים בשכונה כמו גם התשתיות שלה, כחלק מטקטיקת לחימה מתוכננת. בנוסף, שידר האצ"ל תשדירי תעמולה ברדיו המקומי, בערבית, בהם הובטח לאוכלוסייה האזרחית גורל דומה לזה של תושבי דיר יאסין. [5]. כבר במהלך מלחמת העצמאות יושבו עולים חדשים בשכונה, והיא הפכה לשכונת עוני צפופה.
בשנות ה-50 וה-60 התלבטו המתכננים באשר לגורל השכונה: היו שהציעו לדלל את בתיה ולשקם את הנותרים, והיו שהציעו להורסה לגמרי. ידם של המצדדים בהריסה גברה, ולבסוף החליטה עיריית תל אביב-יפו בשנת 1963 לפנות ולהרוס את השכונה, כמו גם את שכונת נווה צדק הסמוכה (שגם נחשבה באותה תקופה לשכונת עוני מוזנחת).
במקום השכונה הוחלט להקים את מרכז העסקים הראשי החדש של העיר. מרכז זה אמור היה לקשר בין יפו לתל אביב, ולהתחבר למרכז העסקים הישן באזור אחוזת בית (תוכנן להמשיך את שדרות רוטשילד עד לחוף). בכל האזור תוכננה בניית מגדלי משרדים גבוהים וכבישים רחבים בשאיפה ליצור מרכז עירוני הדומה למטרופולינים אמריקאיים. כדי להקים את הפרויקט נוסדה חברה עירונית ממשלתית אחוזות החוף שכיום מנהלת את רוב חניוני העיר. על אף המאמצים הראשונים לפיתוח המע"ר קמו באזור רק קומץ בניינים. הקמת בית הטקסטיל שבו שישה מגדלי משרדים הניצבים על פלטפורמה משותפת, החלה בשנות ה-70 והסתיימה בשנות ה-90. מאוחר יותר הוקמו מצפון לבית הטקסטיל שני מלונות - ב-1979 הוקם מלון דן פנורמה וב-1999 הוקם מלון דייוויד אינטרקונטיננטל. אולם מבנים אלה נותרו כמעט לבדם באזור, ומע"ר תל אביב נשאר בפועל סביב צפון רחוב הרצל ובשנות ה-70 התרחב גם לאזורים המזרחיים יותר של העיר.
לקראת סוף שנות השישים הושלם פינוי תושבי מנשייה, והוחל בהריסת בתי השכונה. הקבלנים שהרסו את בתי השכונה לא פינו את פסולת הבנייה, אלא דחפו אותה למקום הקרוב האפשרי - לתוך הים. במהרה הצטברו על החוף כמויות עצומות של פסולת בניין, שהעירייה נדרשה לפנות. אולם, עד מהרה התברר כי עלות פינוי הפסולת גבוהה מאוד וכי משתלם יותר לכסות אותה בעפר. העירייה החליטה על הקמת גן הכולל עצים ומדשאות על גבי פסולת הבניין ועל פיסת הים שיובשה על ידי הריסות השכונה שפונו כולן אל האתר. התוצאה הייתה פארק צ'ארלס קלור המשמש עד היום לאירועים שונים ולרווחת הציבור. מנגד, איבדו תושבי תל אביב רצועת חוף ארוכה שיכלה לשמש כחופי רחצה. רק בחלקו הדרומי של הפארק קיימת רצועת חוף צרה וקצרה.
ממנשייה נותרו שני מבנים: מסגד חסן בק והבניין בו ממוקם מוזיאון האצ"ל בתש"ח (בית גידי) בפארק צ'ארלס קלור. שכונת מנשייה הונצחה לפני שנהרסה במספר סרטים ישראליים, בהם "קזבלן", "לופו", "ניני" ו"מלכת הכביש".
הערות שוליים
- ^ אדריכל שמואל גילר, עוד על שערוריית התערוכה הפרו-פלסטינית "תסיסה" במוזיאון גוטמן, חדשות בן עזר, גיליון 850, 24.6.2013
- ^ בסרט "קזבלן" משנת 1973 נראים בתי השכונה הגובלים עם הים
- ^ וילנאי זאב, מדריך תל אביב (1941), הוצאת אריאל מרס 1987
- ^ שביט, יעקב וביגר, גדעון, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2001, עמ' 53
- ^ רוטברד, שרון, עיר לבנה, עיר שחורה, 2005, הוצאת בבל
לקריאה נוספת
- רוטברד, שרון, 2005. עיר לבנה, עיר שחורה, תל אביב: הוצאת בבל
- נחום כהן, "אגדה אורבנית" 2012, דורון ספרים