איסור הנאה
איסור הנאה הוא מושג בהלכה היהודית, לפיו ישנם איסורים שמלבד איסור האכילה שיש עליו, הטילו התורה או חז"ל איסור נוסף אף על כל הנאה ותועלת שניתן להפיק מהחפץ האסור.
פירוט האיסור
איסור ההנאה כולל כל שימוש בחפץ כגון האכלת בעלי חיים בדבר שנאסר, וכן אסור למוכרו לאינו יהודי. ישנם איסורי הנאה האסורים מן התורה, ויש שאסורים רק מדברי 'מדרבנן'.
לדעת רבי אבהו בשם רבי אלעזר, וכן נפסק להלכה[1], בכל איסור בו נאמר בתורה אחד מהלשונות הללו: "לא תאכל", "לא יאכל" או "לא תאכלו" - אזי האיסור כולל גם 'איסור הנאה', אלא אם נכתב במפורש אחרת, כגון מאכלות אסורות של חֵלֶב ונבלה שהתירה התורה במפורש למוכרם לגוי.
דוגמאות
דוגמאות לאיסורי הנאה מהתורה
- עבודה זרה - כולל הנאה מאפרה לאחר שריפתה
- יין נסך - יין שגוי ניסך לעבודה זרה
- גופת אדם מת (למעט שיער)
- שור הנסקל- (שור שהרג אדם, ונידון למוות בבית דין)
- בשר שהתבשל עם חלב
דוגמאות לאיסורי הנאה מדרבנן
- חמץ שעבר עליו הפסח - חמץ שהיה ברשות יהודי באחד מימי הפסח, קנסו חז"ל שהחמץ אסור באכילה והנאה.
- סתם יינם: יין של גוי, או שנגע בו גוי, או ששהה ליד גוי ללא השגחה. גזירה זאת היא הרחבה של דין יין נסך, והיא הופכת כל יין שנגע בו גוי ליין החשוד בכך שהוקדש לעבודה זרה, דבר ההופכו ליין נסך האסור בהנאה מן התורה. עם זאת מקור נוסף הובא לגזירת חכמים זו: "יינם משום בנותיהם"[2].
מכירת איסורי הנאה
אסור להשתכר באיסורי הנאה. ישראל שהיה לו תנור ואפה בו נכרי חמץ בפסח, אסור לו לקבל מהנכרי מעות בשכרו, אבל אם קיבל המעות, מותר לו ליהנות מהם[3].
עבר ומכר איסורי הנאה, דמיו מותרים, מלבד בעבודה זרה ובשביעית[4], ויש הסוברים שהדמים אסורים מדרבנן[5]
דמי 'סתם יינם' אסורים לדברי הכל משום שהחמירו חכמים בסתם יינם כדמי יין שנתנסך לעבודה זרה[6].
כילוי וביעור
המשנה במסכת תמורה מבדילה בין איסורי הנאה שחייבים שריפה, לבין אלה החייבים קבורה: איסורים שחייבים שריפה מותר להשתמש באפרו אך איסורים החייבים קבורה שנשרפו אפרם אסור.
מהתורה אין חובה לשרוף או לקבור את 'איסורי הנאה' מלבד חמץ בפסח וממון עיר הנידחת שחובה לשורפם. אמנם אף שאין חובה, מכל מקום ראוי לכלות מן העולם כל דבר שאסור בהנאה מחשש שיבואו לתקלה על ידם.
דינים מיוחדים
ישנם דינים מיוחדים שנובעים כתוצאה מכך שהחפץ נאסר בהנאה:
- קידושין באיסורי הנאה - ככלל, קידושין באיסורי הנאה אינם חלים. יש שביארו דבר זה בטעם שאיסורי הנאה נחשבים כחסרי ערך ממוני. לדוגמה: מי שקידש אשה בחמץ בפסח, אין הקידושין חלים. לגבי קידושין בחמץ בערב פסח ישנן כמה שיטות בראשונים[7]
- מותר לקיים מצוות באיסורי הנאה כשאין הנאה הנלווית לקיום המצווה, על פי הכלל שמצוות לאו להנות נתנו דהיינו שאין קיום מצווה נחשב להנאה.
- יש מאיסורי הנאה שחייבים שריפה או קבורה ולכן חפץ שנכנס תחת חיוב זה, אינו ראוי לקיום מצווה אם מתנאי המצווה שיהיה בו גודל מסוים ('שיעור') ונחשב ש'כתותי מכתת שיעוריה' כאילו הוא חתוך לחתיכות ואין בו שיעור. לכן לולב של איסורי הנאה פסול.
הערות שוליים
- ^ רמב"ם הל' מאכלות אסורות (ח, יד).
- ^ ראו: הלכות הרחקה מגויים, בפסקה "סתם יינם".
- ^ שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנ סעיף ד
- ^ תלמוד בבלי מסכת קידושין דף נח עמוד א.
- ^ ראו רא"ש מסכת קידושין שם "דאע"פ דאיסורי הנאה לא תפסי דמיהן גזרו רבנן שלא יהנה מחליפיהן גזירה אטו הן עצמם"
- ^ תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סב עמוד ב - איבעיא להו שכרו לסתם יינן מהו מי אמרי' כיון דאיסורא חמור כדיין נסך שכרו נמי אסור - וכך מסקנת הגמרא.
- ^ לשיטת השולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ח, סעיף כ"א יש הבחנה בין מי שקידש בחמץ גמור לאחר חצות היום בערב פסח, קידושיו אינם חלים כלל. מי שקידש בחמץ שאיסורו דרבנן לאחר חצות וכן מי שקידש בחמץ גמור מתחילת השעה השישית של ערב פסח (כלומר שעה זמנית אחת לפני חצות היום) קידושיו הם ספק קידושין, ואילו מי שקידש בחמץ דרבנן בשעה זו קידושיו הם קידושין גמורים. שיטות אחרות יש לרז"ה, לרמב"ם לרא"ש ולרי"ף. לשיטת הרז"ה (מובא במסכת פסחים דף ג עמוד א בדפי הרי"ף) בכל שעות היום של ערב פסח חלים הקידושין.