פגניות

(מלטינית, כפרי) ביטוי ששימש את הנוצרים בשלהי האמפריה הרומית ובימי הביניים לכינוי מנהגיהם הדתיים של עובדי אלים רבים (פוליתיאיזם). מאחר והנצרות התפשטה בתחילה בערים, זוהה הפוליתיאזים עם הכפריים, שאחרו לקבל את המונותיאיזם והרבו לערב אותו באמונותיהם הקודמות. מדובר היה, כמובן, בכינוי גנאי, הבא להצביע על בורותם ופשטותם של "עובדי האלילים".

משמעותו של המושג חודשה בתקופת הרנסנס, עם הקריאה לשוב למקורות התרבות הקלאסית של יוון ורומא. יחד עם עיון בכתבים קלאסיים וחידוש רעיונות שנשכחו זה מכבר, שבו מספר אינטלקטואלים גם אל אלים של הפנתאון היווני והרומי. לרוב מדובר היה שימוש מטאפורי בלבד באלים כדימויים, אולם לעיתים היה מדובר בפולחן של ממש, תוך עירוב יסודות מאגיים. זהו הניאו-פאגאניזם ("פאגאניזם חדש").

המשיכה לכפרי ולעממי נמשכה בזרם הרומנטי, שהרבה להתעניין במנהגים דתיים "עתיקים" - שלרוב היו יותר פרי דימיונם הקודח של הכתובים מתובלים בבליל מקרי של עובדות. שוב מדובר בשימוש במיתוסים עתיקים, או בעלי ניחוח של עתיקות, כנושאים ליצירות אמנות; אך גם בחידוש פולחנים "קדומים". במאה ה- 19 לווה הדבר, בעקבות הקולוניאליזם האירופאי, בפניה לארצות בהן עדיין נהוגים מנהגים דתיים "פאגאניים", בראש ובראשונה להודו האקזוטית.

עם התנועות שניתן למנותן כמשתייכות על הזרם הפאגאני (או, למעשה, הניאו-פאגאני), בשל השימוש שהן עושות בפנתיאונים פוליתיאיסטיים, נציין את התיאוסופיה של מאדאם בלאוואצקי (ממנו התפצל אירגון "אקרופוליס החדשה"), מסדר "שחר הזהב" (ממנו התפצל הO.T.O. של אליסטר קראולי), האנתרופוסופיה של רודולף שטיינר, והכישוף הגארדריאני והאלכסנדריאני (הנקראים על שם מייסדיהם - גרדנר ואלכסנדר, בהתאמה). ה- "Golden Bow" של Frazer וה"אלה הלבנה" של רוברט גרייבס (שתורגם עברית) נחשבים כשניים מהספרים המשפיעים בתחום.