מלחמת הודו–פקיסטן השלישית – הבדלי גרסאות

המלחמה החלה ב[[מבצע צ'נגיז חאן]] {{אנ|Operation Chengiz Khan}} של פקיסטן, במהלכו בוצעו תקיפות אוויריות על 11 בסיסים של [[חיל האוויר ההודי]]. התקיפות הובילו להכרזת מלחמה מצד הודו, לצד [[הכוחות הלאומיים הבנגליים]] {{אנ|Mukti Bahini}}. 13 ימים לאחר תחילת המלחמה, הודו השיגה עליונות ברורה, והפיקוד המזרחי של [[הכוחות המזוינים של פקיסטן|צבא פקיסטן]] {{אנ|Evolution of Pakistan Eastern Command plan}} חתם על [[הסכם הכניעה של פקיסטן|הסכם כניעה]] {{אנ|Pakistani Instrument of Surrender}} ב-16 בדצמבר 1971 בדאקה, בו סימןשסימן את עצמאותה של של [[בנגלדש]]. כ-93,000 פקיסטנים נלקחו בשבי[[שבוי|נשבו]] על ידי [[צבא הודו|הצבא ההודי]].

כדי להגביר את השליטה ב[[בנגל]] ולמנוע היווצרות מדינה נוספת, השלטון המרכזי ב[[אסלאמאבאד|באיסלמבאד]] הגה את תוכנית [[יחידה אחת]] {{אנ|One Unit Scheme}}. בשנת [[1969]] הכריז הנשיא [[יחיא ח'אן|יחיא חאן]] על הבחירות הראשונות בפקיסטן וביטל את מעמדה של מערב פקיסטן כמחוז נפרד, על מנת להחזיר את פקיסטן למעמדה המקורי הכולל [[חלוקה מנהלית של פקיסטן|ארבעה מחוזות]], כפי שהוגדרו בעת הקמת פקיסטן ב-1947. בנוסף, היו מתחים דתיים וגזעיים בין בנגלים לבין המערב-פקיסטנים הרב-אתניים, שכן הבנגלים נראו שונים מהמערב-פקיסטנים השולטים.

מנהיג [[הליגה האוואמית]] של [[מזרח פקיסטן]], [[מוג'יבור רחמן]], התמודד בבחירות הכלליות בפקיסטן ב-1970 ומפלגתו השיגה 167 מתוך 169 מושבים ל[[האספה המחוקקת של מזרח פקיסטן|אספה המחוקקת של מזרח פקיסטן]], ו[[רוב מיוחס]] ב[[האספה הלאומית של פקיסטן|באספהאספה הלאומית של פקיסטן]] בת 313 מושבים, בעוד שבמערב פקיסטן זכתה [[מפלגת העם הפקיסטנית]].  הצלחת הליגה בבחירות גרמה למערב פקיסטנים רבים לחשוש שהיא תאפשר לבנגלים לנסחלשנות את החוקה עלשהתקבלה סמךב-1965 ולחזק את השפעת הבנגלים על הליברליזםהמדינה.

כדי לפתור את המשבר, הוקמה [[משלחת האדמירל אחסן]] {{אנ|Admiral Ahsan Mission}}. ממצאיה זכו לביקורות חיוביות מצד המנהיגים הפוליטיים של מערב פקיסטן, למעט [[זולפיקאר עלי בהוטו]], יו"ר [[מפלגת העמיםהעם של פקיסטןהפקיסטנית]].

עם זאת, הצמרת הצבאית הטיל וטו על הצעת המשלחת.  [[זולפיקאר עלי בהוטו|זולפיקר עלי בוטו]] אישר את ה[[וטו|הווטוווטו]], ולאחר מכן סירב לתתלמנות את שייח' [[מוג'יבור רחמן]] ל[[ראש ממשלת פקיסטן|ראשות ממשלת פקיסטן]] לשייח' [[מוג'יבור רחמן]]. [[הליגה האוואמית]] קראה לשביתות כלליות במדינה. הנשיא [[יחיא ח'אן]] דחה את חנוכת האספה הלאומית. בתגובה, השיח' מוג'יבור רחמן קרא לשביתות כלליות.

בתחילת מרץ 1971, כ-300 [[ביהארים]] {{אנ|Biharis}} נטבחונהרגו בהתפרעויות על ידי המון בנגלים ב[[צ'יטגונג]]. ממשלת פקיסטן השתמשה בטבח כדי להצדיק את פריסת הצבא במזרח פקיסטן ב-25 במרץ. הנשיא יחיא ח'אן קרא לצבא לדכא התנגדות במזרח, לאחר שקיבל את התפטרותו של [[לוטננט גנרל]] [[יעקוב עלי חאן]] {{אנ|Sahabzada Yaqub Khan}}, רמטכ"ל הצבא המזרח-פקיסטני.

החלו מעצרים המוניים של מתנגדי משטר, ולאחר מספר ימים של שביתות, הצבא הפקיסטני, בראשות [[לוטננט גנרל]] [[טיקה ח'אן]] {{אנ|Tikka Khan}}, תקף את [[דאקה]] בליל ה-25 במרץ 1971. הממשלה הוציאה אל מחוץ לחוק את [[הליגה האוואמית]], מה שאילץ רבים מחבריה להימלט ל[[מזרח הודו]]. שייח' מוג'יב רחמן נעצר בליל 26 במרץ 1971 ונלקח למערב פקיסטן. ב[[מבצע זרקור]] {{אנ|Operation Searchlight}}, ו[[מבצע בריסאל]] {{אנ|Operation Barisal}} ניסו הפקיסטנים להרוג את האליטה האינטלקטואלית של [[מזרח פקיסטן]].

באפריל, מנהיגי [[הליגה האוואמית]] הגולים הקימו [[ממשלה גולה]] בביידיאנאתלהב[[ביידיאנאתלה]] שבמהרפורשב[[מהרפור]]. [[משמר הגבול של מזרח פקיסטן]] {{אנ|Border Guard Bangladesh}} וקצינים בנגלים ב[[צבא פקיסטן]], בצי הימי של צבא פקיסטן ובנחתים של צבא פקיסטן, ערקו לצד המורדים. [[מוחטי באהיני|המוקטי בהיני]] {{אנ|Mukti Bahini}}, כוח החירות של בנגלדש, המורכב מכוח סדיר וכוח [[גרילה]], הוקם תחת הקולונל בדימוס [[מוחמד אטאול גאני אוסמני]] {{אנ|M. A. G. Osmani}}. הייתה גם פגישה בין ראש הממשלה הגולה גנדי והנשיא [[ניקסון]] בנובמבר 1971.

לאחר התפטרותם של האדמירל [[סייד מוחמד אחסן]] {{אנ|Syed Mohammad Ahsan}} והסגןוהלוטנט-גנרל יעקוב עלי ח'אן, התקשורת החלה לדווח על [[רצח העם הבנגלי]], שכוון במיוחד לאוכלוסיית המיעוט [[ההינדים בנגלים|ההינדית הבנגלית]] {{אנ|Bengali Hindus}}, מה שהוביל לכלבריחתם של כ-10 מיליון פליטים שביקשו מקלט במדינות השכנות ב[[מזרח הודו]]. [[ממשלת הודו]] פתחה את [[גבול מזרח בנגלדש-הודובנגלדש–הודו|גבול מזרח פקיסטן-הודו]] {{אנ|Bangladesh–India border}} כדי לאפשר לפליטים הבנגלים לעבור. ממשלות [[מערב בנגל]], [[ביהר]], [[אסאם]], [[מגהלאיה|מגאלאיה]] ו[[טריפורה]] הקימו [[מחנה פליטים|מחנות פליטים]] לאורך הגבול.  הפליטיםהפליטים הכבידו על כלכלתה של הודו.

[[ממשלת הודו]] פנתה שוב ושוב [[הקהילה הבין-לאומית|לקהילה הבינלאומית]] בבקשת סיוע, אך לא הצליחה לקבל עזרה כלשהי. [[ראש הממשלהממשלת הודו]] [[אינדירה גנדי]] הגיעה ב-27 במרץ 1971 למסקנה שבמקום לקלוט מיליוני פליטים, עדיף לצאת למלחמה נגד פקיסטן. ב-28 באפריל 1971, הורתה הממשלה לראש הצבא הגנרל [[סם מנקשו]] {{אנ|Sam Manekshaw}} לכבוש את מזרח פקיסטן. קציני צבא מזרח פקיסטן שערקו וגורמי [[אגף מחקר וניתוח (הודו)|אגף המחקר והניתוח]] החלו מיד להשתמש במחנות הפליטים לגיוס והכשרה של [[גרילה|לוחמי]] גרילה.

הלך הרוח בתקשורת הפקיסטנית הפך ליותר ויותר [[ג'ינגואיזם|ג'ינגואיסטי]] ומיליטריסט נגד מזרח פקיסטן והודו. בסוף ספטמבר 1971, מסע [[תעמולה]] הביא לכך שמדבקות "לרסק רתאת הודו" ניתלו בחלונות האחוריים של כלי רכב ב[[רוואלפינדי]], [[אסלאמאבאד]] ו[[לאהור]]. זה התפשט במהירות לשאר חלקי מערב פקיסטן. באוקטובר, נכתב במדבקות "תלה את הבוגד" בהתייחסות לשיח' [[מוג'יבור רחמן]]. בשבוע הראשון של דצמבר, כלי התקשורת המודפסים במדינה פרסמו חומרים הקשורים ל[[ג'יהאד]] כדי להגביר את הגיוס לצבא. בנובמבר 1971, מלחמה בין הודו לפקיסטן הייתה בלתי נמנעת. על פי הדיווחים, [[ברית המועצות]] הזהירה את פקיסטן מפני המלחמה, שאותה כינו כ"מסלול התאבדות של איחוד פקיסטן". למרות אזהרה זו, בנובמבר 1971, אלפי אנשים בראשות פוליטיקאים פקיסטניים שמרנים צעדו בלאהור וברחבי פקיסטן, וקראו לפקיסטן "לכתוש את הודו". הודו הגיבה בכינוס הצבא ההודי בגבולות המערביים. הצבא חיכה עד דצמבר, אז הקרקע במזרח התייבשה ומעברי ה[[הימלאיה]] נסגרו בשלג, מה שמנע כל התערבות סינית.  ב-23 בנובמבר הכריז הנשיא[[נשיא פקיסטן]] [[יחיא ח'אן]] על [[מצב חירום]] לאומי והורה למוסדות המדינה להתכונן למלחמה.

בערב ה-3 בדצמבר [[חיל האוויר הפקיסטני]] פתח במתקפות מנע באחד עשר שדות תעופה בצפון [[מערב הודו]], כולל [[אגרה (הודו)|אגרה]], ששטחהבמרחק היה {{יחידות|300|mi|km}} ק"מ מהגבול.

מתקפות מנע אלו, [[מבצע צ'נגיז חאן]] {{אנ|Operation Chengiz Khan}}, נוצרו בהשראת הצלחתו של [[מבצע מוקד]] ב[[מלחמת ששת הימים]]. בניגוד לתקיפה הישראלית על בסיסי אוויר ערביים ב-1967, שבה היו מעורבים מספר רב של מטוסים ישראלים, פקיסטןחיל הטיסההאוויר להודוהפקיסטני רקתקף בכוח קטן בהרבה, כשרק כ-50 מטוסיםממטוסיו השתתפו בתקיפה.

בנאום לאומה ברדיו באותו ערב, ראשראשת הממשלה גנדי קבעקבעה שהתקיפות האוויריות הן הכרזת מלחמה נגד הודו ו[[חיל האוויר ההודי]] הגיב בתקיפות אוויריות ראשוניות באותו לילה. אלה התרחבו לתקיפות מאסיביות למחרת בבוקר.

פעולה אווירית זו החלה את מלחמת הודו-פקיסטן השלישית. גנדי הורתה על גיוס מיידי של כוחות והודו פלשה לפקיסטן בהתקפות מאסיביות מתואמות מהאוויר, הים והיבשה.  המטרה ההודית העיקרית בחזית המזרחית הייתה לכבוש את [[דאקה]], ובחזית המערבית למנוע מפקיסטן לפלוש להודו.

[[קובץ:Ussdiablo.jpg|ממוזער|250x250 פיקסלים|אוניית PNS של פקיסטן גאזי שקע ממצוףליד [[מצוף|המסלול]] של ב[[ויסאקפאטנאם]] ליד החוף המזרחי של הודו, מההספינה שהפךהראשונה אותולהפגע לנפגע הצוללת הראשוןמ[[צוללת]] במים סביב [[תת-היבשת ההודית]]]]

[[קובץ:1971_Indian_Aero-Naval_Operations.png|ימיןשמאל|ממוזער| [[חיל הים ההודי|הצי ההודי]] הטיל [[הסגר (מלחמה)|חסםהסגר]] אתעל קווי הסחר והאספקה של פקיסטן ב[[מפרץ בנגל]] במזרח. חיל האוויר [[הפצצה אסטרטגית|הפציץ]] ופשט על עיירות במזרח ב[[מזרח פקיסטן|פקיסטן]]]]

אנשי ומפקדי [[הצי הפקיסטני]] ידעו היטב שבניגוד ל[[מלחמת הודו–פקיסטן השנייה]], הצי לא מוכן לסכסוך הימי עם הודו. חיל  הציהים הפקיסטני לא היה מוכן למלחמה התקפית בעומק הים נגד [[חיל הים ההודי|הצי ההודי]], ולא להגן מפני פלישה ימית של הציחיל הים ההודי.

בזירה המערבית, הפיקוד הימי המערבי של [[חיל הים ההודי|הצי ההודי]] פתח בהתקפת פתע על נמל [[נמל קראצ'י]] {{אנ|Port of Karachi}} בליל ה-5 בדצמבר 1971 ב[[מבצע טריידנט]] {{אנ|Operation Trident (1971)}}. המתקפה הימית שכללה את [[ספינות הטילים מסדרת אוסה]] שנבנו על ידי [[הצי הסובייטי|ברית המועצות]], הטביעה את ה[[משחתת]] PNS של הציחיל הים הפקיסטני. מקורות פקיסטניים דיווחו כי כ-720 מלחים פקיסטנים נהרגו או נפצעו. כנקמה, צוללות הצי הפקיסטני הטביעו צוללת הודית וגרמו ל-194 מתיםהרוגים הודים.

[[הטבעת הפריגטה קוקרי]] גררה מתקפה הודית נוספת על [[נמל קראצ'י]] בליל ה-9 בדצמבר 1971 תחת שם הקוד [[מבצע פייתון]] {{אנ|Operation Python}}. [[פלגה (חיל ים)|פלגה]] של הצי ההודי התקרבה לנמל קראצ'י ושגרה סדרה של [[SS-N-2 סטיקס]], שהביאו להרס נוסף של מכלי דלק ולטביעתן של שלוש ספינות סוחר פקיסטניות, כמו גם ספינות זרות. [[חיל האוויר של פקיסטן]] לא תקף את ספינות חיל הים ההודי, ולמחרת טייסי [[פקיסטן אינטרנשיונל איירליינס]], שפעלו כטייסי מלחמה ב[[סיור]], טעו בזיהוי וגרמו נזקים מ[[אש כוחותינו|מ"אש כוחותינו"]] לספינה פקיסטנית והרגו כמה קצינים על הסיפון.

בזירה המזרחית של המלחמה, הפיקוד הימי המזרחי ההודי בודד את מזרח פקיסטן על ידי [[הסגר (מלחמה)|מצור ימי]] ב[[מפרץ בנגל]].  ב-4 בדצמבר, נושאת המטוסים [[INS ויקרנט]] הובאה למקום, ומפציצי הקרב שלה [[סי הוק]] {{אנ|Hawker Sea Hawk}} תקפו ערי חוף רבות במזרח פקיסטן, כולל [[צ'יטגונג]] ו[[קוקס בזאר]] {{אנ|Cox's Bazar}}. פקיסטן שלחה בתגובה את הצוללת [[PNS Ghazi]] {{אנ|PNS Ghazi}}, שטבעה מול חופי [[ויסאקפאטנאם]] עקב פיצוץ שהופעל על ידי מטעני עומק הודיים.

אחת ההתקפות האוויריות המוצלחות ביותר של הודו ב[[מערב פקיסטן]] אירעה ב-8 בדצמבר 1971, כאשר מטוסי האנטר הודי מטייסת 20 שבסיסה [[תחנת חיל האוויר פתנקוט|בפתאנקוט]], תקפו את הבסיס הפקיסטני [[PAF Base Murid|במוריד]] והשמידו 5 מטוסי [[F-86 סייבר|F-86]] על הקרקע.

הודוחיל טסההאוויר ההודי ביצע 1,978 גיחות במזרח וכ-4,000 בפקיסטן, בעוד שחיל האוויר הפקיסטני טס רק כ-30 ו-2,840 בהתאמה.

פקיסטן איבדה 60 עד 75 מטוסים, לא כולל מטוסי [[F-6F הלקט|F-6]], [[מיראז' III]], וששת מטוסי [[F-104 סטארפייטר|F-104]] [[ירדן|ירדנירדניים]]יים.

כשהסכסוך התחיל, המלחמה קיבלה מיד תפנית מכרעת לטובת הודו ובעלות בריתם הבנגליים מבחינה צבאית ודיפלומטית. בשתי החזיתות פתחה פקיסטן במתקפות קרקעיות, אך הצבא ההודי יזם פעולות קרקעיות מתואמות היטב בשתי החזיתות.  התקפות קרקעיות גדולות התרכזו בגבול המערבי על ידי צבא פקיסטן, שנלחם עם הנחתים הפקיסטניים ב[[חבל פנג'אב]], אך הצבא ההודי הצליח לחדור לאדמת פקיסטן. ההודים כבושוכבשו במהירות כ-15,000 {{יחידות|5795|sqmi|km2}}קמ"ר של שטח פקיסטני. האדמה הזו, ב[[אזאד קשמיר]], [[פנג'אב (פקיסטן)|פנג'אב]] ו[[סינד|וסינד]], נמסרהשהוחזרה מאוחר יותר ב[[הסכם סימלה]] {{אנ|Simla Agreement}} כמחווה של רצון טוב. מספר הנפגעים של צבא פקיסטן היה גבוה, וחיילים רבים מתו עקב חוסר תכנון מבצעי וחוסר תיאום בתוך מערכי הצבא.

ב-23 בנובמבר 1971, הצבא ההודי חצה את גבול מזרח פקיסטן והצטרף לבעלות בריתו הלאומניות הבנגליות.  בניגודבניגוד ל[[מלחמת הודו–פקיסטן השנייה]], בה הייתה התקדמות איטית, הפעם האסטרטגיה הייתה הסתערות מהירה ותלת-שכבתית של תשע [[דיוויזיה|דיוויזיות]] [[חי"ר]] עם יחידות שריון צמודות ותמיכה אווירית צמודה שנעה במהירות ל[[דאקה]]. חיל האוויר ההודי השמיד במהירות את חיל האוויר הקטן במזרח פקיסטן והוציא את שדה התעופה דאקה מכלל פעילות.

מכיוון שמדינות [[ארצות ערב|ערביות]] רבות היו בעלות ברית הן עם [[ארצות הברית]] והן עם [[פקיסטן]], [[הנרי קיסינג'ר|לקיסינג'ר]] היה קל לעודד אותן לתמוך בפקיסטן. הוא שלח מכתבים ל[[חוסיין, מלך ירדן|מלך ירדן]] ומלך [[פייסל, מלך ערב הסעודית|סעודיה]]. הנשיא [[ריצ'רד ניקסון|ניקסון]] נתן אישור לירדן לשלוח עשרה [[F-104 סטארפייטר|מטוסי F-104]] והבטיח לספק לו תחליפים. מטוסי [[F-86 סייבר]] [[ערב הסעודית|מסעודיה]] ומטוסי [[נורת'רופ F-5|F-5]] [[לוב]]ים נשלחו גם הם. בנוסף לשלוש המדינות הללו, בעל ברית לא מזוהה [[המזרח התיכון|במזרח התיכון]] סיפק לפקיסטן גם מטוסי [[מיראז' 3]]. עם זאת, מדינות אחרות כמו [[סוריה]] ו[[תוניסיה|ותוניסיה]] לא התערבו במלחמה.

=== פקיסטן: ועדת חקירה ושבויי מלחמה ===

לאחר המלחמה, ממשלת פקיסטן הקימה [[ועדת המודור רחמן|ועדת חקירה]] בראשות [[השופטנשיא בית המשפט העליון של פקיסטן|שופט העליון]] [[חמודור רחמן|האמודור רחמן]], [[בנגלים|בנגלי]] אתני. ועדת החקירה קיבלה מנדטמונתה לבצע חקירות יסודיות על הכשלים המודיעיניים, האסטרטגיים, המדיניים והצבאיים הגורמיםשגרמו לתבוסהלתבוסת במלחמהפקיסטן.

הדו"ח שהגישה ועדת החקירה ביולי 1972 לא פורסם לציבור. בתחילה, היו 12 עותקים שהושמדו, למעט אחד שנשמר וסווג כ"סודי [[מידע מסווג|ביותר]]". בשנת 1976 הוגש דו"ח משלים שסומן גם הוא כמסווג. בשנת 2000 הדו"ח המשלים הודלף לכתב פוליטי בפקיסטן''.'' הדו"ח הראשון עדיין מסווג. בשנת 2000 הדו"ח המשלים הודלף לכתב פוליטי בפקיסטן''.'' הדו"ח הראשון עדיין מסווג.

בשנת 2000 הדו"ח המשלים הודלף לכתב פוליטי בפקיסטן''.'' הדו"ח הראשון עדיין מסווג.

הדו"ח חשף כישלונות צבאיים רבים, ואישר את הביזה, האונס והרציחות המיותרות שבוצעו על ידי צבא פקיסטן. הוא הטיל את האשמה על גנרלים של צבא פקיסטן, והאשימה אותם בהוללות, הברחות ופשעי מלחמה. הוועדה המליצה על משפט פומבי של גנרלים מצבא פקיסטן, אך למעשה מעולםבפועל לא ננקטו פעולות של ממש נגד האחראים.

הועדההוועדה, לעומת זאת, דחתה את ההאשמה לפיה 200,000 נערות בנגליות נאנסו על ידי צבא פקיסטן. הוועדה גם טענה כי "כ-26,000 בני אדם (נהרגו) במהלך הפעולה של צבא פקיסטן" [[בינה ד'קוסטה]] {{אנ|Bina D'Costa}} קובעת כי ועדת המלחמה הייתה מודעת לאכזריות הצבא במזרח פקיסטן, אך "בחרה להמעיט בהיקף הזוועות שבוצעו".

=== הודו: פסגה ===

ב-2 ביולי 1972, נערכה [[יחסיפסגה הודו–פקיסטן|הפסגה ההודוהודית-פקיסטנית]] ב[[שימלה]] ב[[הימאצ'ל פרדש]] שבהודו, שם נחתם [[הסכם סימלהשימלה]] {{אנ|Simla Agreement}} בין [[נשיא פקיסטן|הנשיא]] [[זולפיקאר עלי בהוטו|זולפיקאר עלי בוטו]] וראש ו[[ראש ממשלת הודו|הממשלהראשת ממשלת הודו]] [[אינדירה גנדי]]. ההסכםבהסכם סיפק[[הכרה לבנגלדשדיפלומטית|הכירה]] הכרהפקיסטן בעצמאות מפקיסטןבבנגלדש בתמורה להחזרת השבויים הפקיסטניים. במהלך חמשת החודשים שאחר כך, הודו שחררה יותר מ-90,000 שבויי מלחמה פקיסטנים.{{הערה|שם=על המשמר}}

ההסכםבהסכם גם החזירהסכיה יותרהודו מלהשיב כ-13,000 קקמ"מר שלשנכבשו אדמהעל שהצבאידי ההודי כבש בפקיסטןהודו במהלך המלחמה, אם כיאך הודו שמרה על כמה אזורים אסטרטגיים, כמו [[טורטוק]]. עם זאת, המתנגדים ההודיים ביקרו את ההסכם וטענו שהוא רך מדי.

=== בנגלדש: בית דין בינלאומי ===