חרוסת

מטבל מתוק שבו מטבילים את המרור הנאכל בליל הסדר לזכר הטיט

חֲרוֹסֶת, הנמצאת בקערת ליל הסדר, היא מטבל סמיך ומתוק שבו מטבילים את המרור הנאכל בליל הסדר.

חרוסת
קערת חרוסת אשכנזית, והחומרים מהם היא עשויה, משמאל לימין: אגוזים, יין, קינמון, דבש ותפוחים
קערת חרוסת אשכנזית, והחומרים מהם היא עשויה, משמאל לימין: אגוזים, יין, קינמון, דבש ותפוחים
מאכלים
סוג מטבל
מטבח המטבח היהודי
מרכיבים עיקריים תפוחים, אגוזים, יין
ברכתו העץ[1] או שהכל[2]
צלחת חרוסת בנוסח ספרדי של מערב-אירופה המכילה תפוחים, אגסים, צימוקים, תאנים, מיץ תפוזים, יין אדום, צנוברים וקינמון

הרכב החרוסת והכנתה

עריכה
 
מרכיבים של חרוסת

הרכב החרוסת משתנה מעדה לעדה, אך נהוג לרוב להכין את החרוסת מפירות ושאר מוצרים שאליהם נמשל עם ישראל במגילת שיר השירים:

נוהגים להוסיף גם שקדים, על שם ששקד הקב"ה על הקץ, ולזכר נבואת ירמיהו כי ”כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ה'” (ירמיהו, ל"א, כ"ז). על המינים האלו יש המוסיפים פירות שונים: ערמון, אגס (כדי לצבוע את החרוסת בצבע טיט), שומשום, מיני ירקות (ויש שהתירו לעשות חרוסת מירקות בלבד), ואף קוקוס (כמנהג יהדות סורינאם[3]). יש שאף עירבו או גירדו חומר או לבנה, זכר לטיט (ויש שפסלו מנהג זה). החרוסת נעשית תחילה כעיסה עבה, זכר לטיט שבו נשתעבדו בני ישראל במצרים, בתוספת פיסות של התבלינים קינמון וזנגביל זכר לתבן והקש שעורב בטיט. את העיסה שורים ביין כדי שתהפוך לנוזלית יותר, ויש שנוהגים לעשות זאת דווקא על שולחן הסדר.

מקור המנהג

עריכה

במשנה (משנה, מסכת פסחים, פרק י', משנה ג') מובאת מחלוקת האם אכילת חרוסת בליל הסדר היא מצווה מדברי סופרים או שכלל איננה מצווה. לדעת תנא קמא, אין אכילת החרוסת מצווה, ותפקידה רק כדי להפיג את טעמה המריר של החזרת (או כדי להרוג סוג של תולעת הקיים בחזרת). לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק אכילת החרוסת בליל הסדר היא מצווה, ומבואר בתלמוד כי לדעת רבי לוי הוא זכר לעץ התפוח (שתחתיו לפי המדרש, היו יולדות נשות עם ישראל את ילדיהן במצרים כדי שלא יזוהו[4]), ולדעת רבי יוחנן הוא נאכל זכר לטיט שאותו היו צריכים להכין לצורך יצור הלבנים למפעלי הבניה של פרעה במסגרת עבודת הכפייה שהייתה מוטלת על היהודים במצרים.[5]

השימוש בליל הסדר

עריכה

בחרוסת משתמשים לשם טיבול המרור בליל הסדר. בקשר לדין הטבילה קיימים מספר מנהגים: טיבול כל קלח המרור בחרוסת או רק מקצתו וכן קיימת מחלוקת במנהגים האם לנער את החרוסת באופן שיישאר רק טעמה על המרור ויש שלא הצריכו לנער. יהודי תימן נוהגים להטביל גם את הכרפס והמצה בחרוסת.

בארבע הקושיות הפותחות את ההגדה של פסח, מה נשתנה, נכללת השאלה מדוע מטבילים בליל הפסח שתי פעמים: כרפס ומרור, ואילו הטבילה בחרוסת אינה מוזכרת (כטבילה נפרדת).

יש המשתמשים בחרוסת גם ב'כורך': כורכים מצה ומרור טבול בחרוסת ביחד ("כורך"). הסיבה לדבר היא לצאת ידי חובה גם לפי דעת הלל הזקן. אלא שגם הלל מודה שבזמן שאין קרבן פסח אי אפשר לצאת ידי חובת אכילת מצה ביחד עם המרור היות שכיום המרור אינו מצווה מהתורה ועל כן טעמו מבטל את טעם המצה. על כן יש לאכול תחילה מצה לבדה - לקיים אכילת מצה (מהתורה), ולאחר מכן מרור עם מצה - לקיים אכילת מרור (מדרבנן)

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ברוך אפרתי, ‏מה מברכים על חרוסת, באתר כיפה, 30 במרץ 2010
  2. ^ וראו את פסיקת הרב בן-ציון מוצפי בנושא זה
  3. ^ לפי המאמר Retracing Jewish Steps, Through Haroseth מאתר הניו יורק טיימס (באנגלית)
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"א, עמוד ב'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קט"ז, עמוד א'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.