ניב (ביטוי)

צירוף מילים בעל משמעות שונה מן המילים המרכיבות אותו
המונח "ביטוי" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו ביטוי (פירושונים).

ניב או מטבע לשון או ביטוי הוא צירוף מילים בעל משמעות מיוחדת, שונה מזו המתקבלת באופן מילולי מהמילים המרכיבות אותו. לדוגמה, הביטוי בעברית "לא דובים ולא יער" שמשמעותו "לא היה ולא נברא" – אדם שמכיר רק את המילים דובים ויער לא יוכל להבין מכך את משמעות הביטוי.

ביטויים משמשים פעמים רבות כדרך התבטאות רחבה ועשירה יותר אשר נדרשת בכדי לתאר באופן המיטבי מצבים מורכבים ושונים מהרגיל. לעיתים נשחק ביטוי והופך לקלישאה.

לכל שפה ישנו אוסף הביטויים שלה, שמקורו ברקע התרבותי של דובריה. ביטויים מסוימים מתקיימים בשפות רבות. לעיתים מובאים ביטויים בשפת המקור שלהם, השונה משפתו של הדובר. בקרב דוברי שפות אירופיות נפוצים ביטויים בלטינית. בקרב דוברי עברית רווחים ביטויים בארמית, בערבית וביידיש.

פעמים רבות בנוי הביטוי מדימוי, למשל:

  1. חשוב כקליפת השום; לתיאור דבר שאינו חשוב כלל.
  2. גם קרנף עיוור יכול להבדיל בין חיטה לשעורה.
  3. מעניין כשלג דאשתקד; לתיאור נושא שהעניין בו חלף לפני זמן רב.

רקע תרבותי לצמיחת הניב

עריכה

ניב צומח על רקע תרבותי וסביבתי מסוים, ולעיתים ממשיך להתקיים גם לאחר שרקע זה נעלם. דוגמה בת זמננו לכך היא הביטוי "נפל האסימון", שמקורו בתקופה שבה הפעלת טלפון ציבורי נעשתה באמצעות אסימון, תקופה שהסתיימה בשלהי המאה העשרים.

מרחק רב מדי מהרקע שעליו צמח הניב עלול לגרום לשימוש משובש בו. ביטוי שמשובש תדיר הוא "לבור את הבר מן התבן", ביטוי שמקורו בתהליך עיבוד התבואה, ומשמעותו הפרדת העיקר (הבר, גרגרי התבואה) מן הטפל (התבן). מרבית דוברי עברית לא עסקו מעולם בתהליך זה ולא ראו אותו, ולכן נפוצה הצורה המשובשת "לבור את המוץ מן התבן" שבה המוץ והתבן הם מרכיבים טפלים של התבואה.

ביטויים נוצרים בנסיבות מגוונות, ובהן:

לעיתים קשה להתחקות אחר הדרך שבה נוצר ניב מסוים. ראו, למשל, הניסיון לקבוע את מקורו של הביטוי "פעם שלישית גלידה".

ביטויים מבוססי גאוגרפיה

עריכה

פעמים רבות מורכב הביטוי מאזכור של ארץ מסוימת או עיר מסוימת, שמאפיין כלשהו המיוחס לה משתקף בביטוי. דוגמאות:

  • זה סינית בשבילי: ביטוי שאומרו מתכוון לציין כי הנאמר (או הנכתב) כלל אינו מובן לו. זו דרך עדינה לומר: "לא הבנתי כלום". ביטוי דומה מופיע בשפות שונות, אלא שבכל ארץ "השפה הלא מובנת" שמשמשת כמטאפורה היא שונה – הביטוי המקביל בצרפתית, למשל, הוא C’est de l’hébreu, שפירושו: "זו עברית"
  • החלום האמריקאי: מושג המתאר חיים של עושר, הצלחה וסיפוק הנמצאים כביכול בהישג ידם של תושבי ארצות הברית. החלום האמריקאי מתקשר לתדמית של ארצות הברית כ"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".
  • לסוגי מזון רבים ניתן כינוי המייחס אותם לארץ מסוימת. כך הם תרנגול הודו (הקרוי באנגלית turkey – טורקי), קפה טורקי (הקרוי ביוון "קפה יווני"), בייגל אמריקאי (שהאמריקאים מכנים דווקא Jewish bagel – בייגל יהודי), גבינה בולגרית, פיתה עיראקית ורבים אחרים.

לעיתים נוצר ביטוי כזה על-שם ארץ מוצאו של האדם שבעקבות פועלו נוצר הביטוי. דוגמאות:

ביטוי מבוסס בדיחה

עריכה
בני, במלחמה אל תתאמץ יותר מדי. תהרוג טורקי ואז תנוח
-ואם טורקי יבוא ויהרוג אותי כשאני נח?
למה שיעשה את זה? מה יש לו נגדך?

ביטויים על שם אישים

עריכה

ביטויים רבים קשורים בשמות אישים – דמויות היסטוריות, מיתולוגיות או בדיוניות. דוגמאות:

  • אהבה אפלטונית: יחסי חיבה ורעות זוגיים נטולי כל מרכיב מיני.
  • ביצת קולומבוס: רעיון מקורי ושובר-מוסכמות המביא לפתרונה של בעיה.
  • דון קישוטיות: התנהגות הכוללת ניסיון לבצע פעולות בלתי אפשריות למען אמונה תמימה כלשהי.
  • עקב אכילס: נקודת חולשה, לרוב אצל מי שנראה על פניו חזק וחסין.

סלנג

עריכה

לא רק השפה התקנית עשירה בביטויים. נוסף לאלה, קיים הניב הדיבורי (קולוקיאלי) וגם לסלנג ביטויים משלו.

  • טרנטה דה-לוקס: תיאור מכונית הנוסעת חרף היותה גרוטאה.
  • "חבל על הזמן": ביטוי שמתייחס לחוסר היכולת לתאר את מעלותיו של דבר מה, מפאת היותו משובח ביותר – ניסיון לתאר אותו יהיה בזבוז זמן.
  • שק לי בתחת ולך תזדיין הם דוגמה לביטויי סירוב בסלנג, הנחשבים לניבול פה. "קפוץ לי" הוא ביטוי חריף פחות להעברת מסר דומה.
  • מספר ירוק: כינוי לרישיון להפעלת מונית.
  • "פרה פרה" – ביטוי שמשמעותו שלב אחרי שלב, צורה מצונזרת של הביטוי "פרה פרה נדפוק את כל העדר".

לעיתים מלווה מחווה גופנית את אמירתו של הביטוי. את הביטוי "למה, מי מת?" נהוג ללוות בהושטת היד קדימה תוך כדי סיבובה של כף היד ב-180 מעלות, כך שתפנה כלפי מעלה. ביטויים מסוימים מלווים באצבע משולשת.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ רוביק רוזנטל, חדוות הלשון – שיחות על העברית הישראלית, תל אביב תשס"ד, עמ' 102–103.