קרב אמיין (ידוע גם בשם קרב פיקרדי השלישי) היה קרב אשר נערך בין צבא הקיסרות הגרמנית לבין צבאות מדינות ההסכמה, בהן בריטניה, צרפת, קנדה, אוסטרליה וארצות הברית בין 8 ל-11 באוגוסט 1918 בקרבת העיר הצרפתית אמיין. הקרב והניצחון בו היוו את נקודת הפתיחה של מתקפת מאה הימים המתקפה שבסופו של דבר הביאה לסיום מלחמת העולם הראשונה.

קרב אמיין
שבויי מלחמה גרמניים מובלים לשבי ב-8 באוגוסט 1918
שבויי מלחמה גרמניים מובלים לשבי ב-8 באוגוסט 1918
מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
תאריכים 8 באוגוסט 191811 באוגוסט 1918 (4 ימים)
קרב לפני מתקפת האביב
קרב אחרי הקרב השני על הסום
מתקפת מאה הימים
מקום אמיין, פיקרדי, צרפת
קואורדינטות
49°53′38″N 2°17′39″E / 49.893913888889°N 2.29425°E / 49.893913888889; 2.29425 
תוצאה ניצחון מדינות ההסכמה.
הצדדים הלוחמים

בריטניהבריטניה בריטניה
קנדה (1868-1921)קנדה (1868-1921) קנדה

אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה

צרפתצרפת צרפת
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית

האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית הקיסרות הגרמנית

מפקדים

בריטניהבריטניה דאגלס הייג
צרפתצרפת פרדיננד פוש
קנדה (1868-1921)קנדה (1868-1921) סיר ארתור קורי
אוסטרליהאוסטרליה סיר ג'ון מונאש
ארצות הבריתארצות הברית ג'ון פרשינג

האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית אריך לודנדורף
האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית גאורג פון דר מרוויץ

כוחות

12 דיוויזיות צרפתיות
5 דיוויזיות אוסטרליות
4 דיוויזיות קנדיות
3 דיוויזיות בריטיות
דיוויזיה אמריקאית

10 דיוויזיות
4 דיוויזיות עתודה

אבדות

22,200 הרוגים, פצועים ונעדרים.

24,000 הרוגים, פצועים ונעדרים,
50,000 נפלו בשבי.


מפת התקדמות הכוחות

קרב אמיין נחשב נקודת מפנה בצורה בה התנהלו קרבות מלחמת העולם הראשונה והביא בעצם לסופה של צורת הלחימה הסטטית של לוחמת החפירות בחזית המערבית. קרב אמיין התאפיין גם בשימוש בלוחמת שריון באופן אינטגרלי ובצורה מוצלחת, מה שהשפיע מאוד על מורל החיילים משני הצדדים והתבטא בין היתר במספר רב של שבויי מלחמה גרמנים.

אריך לודנדורף אמר על הקרב בהתייחס לתוצאותיו: "יום שחור לצבא הגרמני" וכחודש מאוחר יותר כבר העריך שתוצאות המלחמה יהיו תבוסה וודאית של גרמניה.

  ערך מורחב – מלחמת העולם הראשונה
 
פרשים גרמנים ברקע חפירה בריטית נטושה במהלך מתקפת האביב.

אחרי קרבות 1917, הצבא המאוחד של מדינות ההסכמה היה שרוי בקשיי כוח אדם קשים מאוד. הצבא הבריטי והצרפתי היו בבעיה הגדולה ביותר עם מעט מאוד כוחות עתודה. הצבא הבריטי גם לא היה מסוגל לשלוח כוחות נוספים למערכה באזור המזרח התיכון, שני הצבאות הקטינו את הדיוויזיות שלהם מ-12 גדודים ל-9 וניצלו את חורף 1917 בניסיון לחזק את כוחם בזמן שהצבא האמריקאי בדרכו לאירופה.

מהצד השני, הצבא הגרמני אשר שיער שהופעת הצבא האמריקאי תשנה את פני הקרב, יחד עם יציאת הצבא הרוסי מהתמונה במרץ 1918, העביר 47 דיוויזיות מהחזית המזרחית לחזית המערבית כתגבורת לה היה זקוק נואשות. תגבורת זאת שימשה את לודנדורף למתקפת האביב שהייתה בתמציתה מתקפה רחבה במספר אזורי קרב אשר שילבה את רוב יכולות הצבא הגרמני, אך למרות זאת לא הצליחה בשבירת קו ההגנה של בעלות הברית. מתקפת האביב אותה יזם לודנדורף הייתה מכה קשה אשר שילבה טקטיקות חדשות וכוחות גרמניים שהגיעו מהחזית המזרחית. מצד מדינות ההסכמה, הכוח האמריקאי נכנס ללחימה באופן אקטיבי רק בכמויות קטנות והיחידות הבריטיות היו מדולדלות אחרי הקרבות הקשים של השנה הקודמת. הצבא הבריטי גם לא זכה למספיק תגבורות מבריטניה בשל החרדה במדינה לאור האבדות המרובות של השנה הקודמת.

מתקפת האביב הכתה את מדינות ההסכמה בעוצמה ובהפתעה, כאשר הגרמנים השיגו בתחילתה השגים משמעותיים[1] אך למרות זאת, הצליחו מדינות ההסכמה להתעשת ולבלום פעם אחר פעם את ההתקדמות הגרמנית.

התגובה של מדינות ההסכמה למתקפת האביב הייתה מתקפה משולבת נקודתית מול העיירה אמיין, מתקפה ששילבה שריון, פרשים, חיל רגלים, ארטילריה וחיל האוויר אשר פעלו בשיתוף פעולה צמוד ותמכו אחד בשני.

תוכניות הקרב

עריכה

התוכנית של מדינות ההסכמה

עריכה

תוכנית הקרב של מדינות ההסכמה נהגתה ברובה על ידי מפקד הארמייה הרביעית של חיל המשלוח הבריטי, הגנרל הנרי רולינסון שהיה נחשב לטקטיקן מבריק שכן טקטיקות הקרב שהרכיב הפכו לבסיס ללוחמה המודרנית. רולינסון הגה תוכנית קרב שהתבססה על אלמנט ההפתעה כאשר הארמייה הרביעית שלו תשמש את חוד החנית של ההתקפה בתמיכה מהאגף הימני (דרום) של הארמייה הראשונה הצרפתית. הארמייה הרביעית של רולינסון כללה כוח רב-לאומי בריטי, קנדי, אוסטרלי ואמריקאי כאשר רוב הכוחות היו קנדים ואוסטרלים, רולינסון קיבל גם פיקוד על כ-600 טנקים, מתוכם כ-420 טנקים לוחמים (השאר היו טנקי אספקה או גרירה ארטילרית).

ניתן לחלק את כוחות ההתקפה לארבעה: שלושה קורפוסים של הארמייה הרביעית (קורפוס הפרשים ישמש כעתודה) והארמייה הראשונה הצרפתית. גזרות ההתקפה חולקו בין הכוחות כך שהקורפוס הבריטי יתקוף בגזרה הצפונית (באזור נהר הסום), הקורפוס האוסטרלי (תחת פיקודו של ג'ון מונש, אשר שותף בתכנון המתקפה) יתקוף דרומית יותר באזור קורבי, הקורפוס הקנדי יתקוף עוד דרומית (באזור נהר הלוס) והארמייה הצרפתית הראשונה תקבל את הגזרה הדרומית ביותר (לאורך נהר האוּר).

התוכנית שהגה רולינסון הייתה מהפכנית וחדשנית יחסית. במהלך המלחמה, באופן קלאסי קדמה לכל התקפה הפגזה ארטילרית של כיומיים כדי לרכך את עמדות האויב, החיסרון היה שהאויב היה מקבל התראה של יומיים לקראת התקפה בנקודה מסוימת ובזמן זה היה מתגבר את כוחותיו באזור. ההתקפה של רולינסון התחילה בהפגזה של מספר שעות בלבד ונשענה הרבה יותר על אלמנט ההפתעה מאשר על ריכוך עמדות האויב, יתרה מכך, נעשה שימוש ב"הפגזה מתקדמת" (Creeping Barage) בצורה בה אזור היה מופגז ומיד אחרי ההפגזה הכוח היה מתקדם וההפגזה הייתה מתקדמת לאזור הבא, לצורך כך ההתקפה הייתה חייבת להיות מתוזמנת ומדויקת מאוד.

מלבד השימוש בארטילריה, תוכניתו של רולינסון נשענה על עוד שני מרכיבים חשובים; אלמנט ההפתעה והתקפה רב-חילית מתואמת היטב. אלמנט ההפתעה התבסס על סודיות מוחלטת והסתרה של ריכוזי כוח לקראת ההתקפה. טנקים שהגיעו לחזית לקראת ההתקפה הוסתרו בשדרות אמיין מתחת לעצים, עמדות התותחים הוסתרו תחת רשתות הסוואה, פגזים רוכזו בעמדות תותחים עתידיות והוסוו, תנועת הכוחות הרגליים נעשתה רק בלילה תחת משמעת לילה קפדנית[2] ואפילו פוזר חול על אבני רחובות אמיין כדי להחריש את רעש צעידת החיילים.[3]

האלמנט האחרון והחדשני ביותר היה שימוש יעיל ומתוזמן היטב של התקפה רב-חילית. במהלך המלחמה, ברוב המקרים, הכוחות השונים בשדה הקרב פעלו באופן עצמאי כאשר הם תומכים אחד בשני. התקפה קלאסית כללה באופן זה התקפה של חיל רגלים אחרי ריכוך ארטילרי של היעד, כאשר כוח פרשים או טנקים היה נמצא בעתודה או באגף ונכנס ללחימה כדי לתמוך בחיל הרגלים. בכל מקרה עמוד השדרה הקלאסי היה חיל הרגלים כאשר הכוחות האחרים תומכים בו כשיש באפשרותם. רולינסון הגה תוכנית שנשענה על היכולות של הכוחות השונים כאשר הם תומכים אחד בשני, לשם כך היה צורך להגדיר יעדים ולוחות זמנים מדויקים.

כאמור, הארטילריה שימשה לאורך כל ההתקפה כשהיא מפגיזה את קווי ההגנה הגרמנים לאורך ההתקפה כולה באופן אשר יוצר מסך אש כמה שיותר קרוב לחיל הרגלים המתקדם. כוח הפרשים יועד להיות בשלב הראשון בעתודה ולהשתלב בהמשך בלחימה. כוח הטנקים אשר הורכב מרגימנט הטנקים המלכותי כולו, יועד להילחם לצד חיל הרגלים בעיקר במרכז הגזרה היכן שתוואי השטח התאים יותר לטנקים. בין הטנקים היו גם טנקים קלים שיכלו לאגף עמדות אויב ולתקוף אותם מאחור, הטנקים הכבדים יותר נסעו לאט מאוד והתאימו בעיקר כראש חץ משוריין הפורץ את הדרך לחיל הרגלים. מלבד יחידות השדה, חיל האוויר המלכותי שימש גם הוא כגורם חשוב בהתקפה. מהאוויר היה ניתן לראות את עמדות האויב באופן ברור יותר מאשר מהקרקע ובכך היה ניתן להפגיז אותם מהאוויר בדיוק רב יותר.

סדר הכוחות

עריכה
  ערך מורחב – סדר הכוחות בקרב אמיין

כוחות מדינות ההסכמה:
הארמייה הרביעית בפיקודו של הנרי רולינסון כללה ארבעה קורפוסים:

הארמייה הרביעית נחשבה לכוח בעל היכולת הרבה ביותר שגובש בחיל המשלוח הבריטי במהלך כל המלחמה ולכן הוצבה כחוד החנית של המתקפה.[3] הכוחות היו מאומנים ביותר ושילבו טקטיקות חדשות להתמודד עם הגנות האויב יחד עם שימוש בכלי נשק וטכנולוגיות חדשות בשדה הקרב.

הכוחות הגרמנים:
באזור ההתקפה ישבה הארמייה השנייה בפיקודו של גאורג פון דר מרוויץ, בכוח של 6 דיוויזיות בחזית ושתי דיווזיות בעתודה.

מצב החזית הגרמנית

עריכה

המובלעת שכבשו הגרמנים במהלך מתקפת האביב באזור אמיין הייתה היעד הראשוני של הארמייה הרביעית. הכוחות הגרמנים שהרכיבו את החזית באזור היו הכוחות של הארמייה ה-18 וה-2. הכוחות היו עייפים מהקרבות זה מכבר אך מחופרים היטב, לפי דבריו של לודנדורף:

החזיתות האוגדתיות היו צרות, הארטילריה הייתה בשפע ומערכת החפירות אורגנה לעומק. כל הניסיון שהצטבר ב-18 ביולי, הוכנס לשימוש.[4]

 
טנק סימן 5 בריטי בצרפת ב-8 באוגוסט 1918

מהלך הקרב

עריכה

הקרב החל ב-8 באוגוסט 1918 בשעה 4:20, בשעה שערפל כיסה את שדה הקרב. התקפת הפתע המשולבת כנגד החזית הגרמנית הצליחה ליצור הפתעה ובלבול, כך שהתגובה הגרמנית הגיעה 5 דקות אחרי תחילת ההתקדמות של הכוחות ורוכזה כנגד נקודות הריכוז שהיו כעת ריקות. הכוחות האוסטרלים והקנדים שתקפו מדרום לסום הצליחו להתקדם במהירות בשעות הבוקר ועד השעה 11 בבוקר כבר התקדמו כ-5 קילומטרים. לעומתם, הכוחות הבריטים מצפון לנהר נחלו הצלחה חלקית בלבד עקב פני השטח הקשים ועם גדוד טנקים בודד בלבד. עד סוף היום התקדמו הכוחות הבריטים כ-3 קילומטרים, בעוד האוסטרלים והקנדים התקדמו 11–13 קילומטרים לעומק החזית.

מדינות ההסכמה הצליחו לשבות כ-17,000 חיילים גרמנים במהלך היום הראשון למתקפה, ובסך הכל באותו יום היו אבדות הגרמנים כ-30,000 איש מול כ-6,500 איש של מדינות ההסכמה. לודנדורף, מפקד הכוחות הגרמנים, כינה את אותו היום "היום השחור של הצבא הגרמני".

ב-9 באוגוסט המשיכו מדינות ההסכמה בקרב אולם התקדמותם נעצרה. הארטילריה התקשתה לעמוד בקצב ההתקדמות המהיר של היום הראשון והכוחות בחזית נותרו ללא סיוע ארטילרי. בנוסף, הטנקים, שלהם היה תפקיד מכריע בהתקדמות, לא היו אמינים מספיק והתקלקלו במהירות. מתוך כוח טנקים של יותר מ-500 טנקים רק שישה נותרו כשירים לאחר ארבעה ימי לחימה.

עד 13 באוגוסט הצליחו הכוחות הבריטים להתקדם כ-19 קילומטרים לעומק החזית הגרמנית. כ-50,000 חיילים גרמנים נלקחו בשבי, וכ-25,000 נוספים נהרגו. כ-44,000 חיילים נהרגו למדינות ההסכמה, בחלוקה שווה בין צרפת לחיל המשלוח הבריטי (בריטים, אוסטרלים וקנדים).

בעוד פרדיננד פוש דרש להמשיך בהתקדמות, סירב הייג להמשיך את המתקפה. תחת זאת העדיף הייג לתכנן מתקפה חדשה עם כוחות רעננים וב-21 באוגוסט תקפה הארמייה השלישית הבריטית בקרב השני על הסום.

אחרית דבר

עריכה
 
טור של שבויים גרמניים
  ערך מורחב – מתקפת מאה הימים

ההצלחה בהבקעת קו החזית באזור אמיין הביאה איתה התקפות נוספות הצד מדינות ההסכמה לאורך כל החזית עם הצלחות דומות. תקופה זו סימנה את תחילת הסוף של מלחמת העולם הראשונה מאחר שהגרמנים ניצלו את כל כוחם במתקפת האביב שאמנם השיגה מובלעות לאורך החזית, אך נכשלה בהשגת תוצאות מכריעות. מתקפת הנגד של מדינות ההסכמה אשר הצליחה להבקיע את קו החזית לאורך הקו הגרמני המותש עמדה כנגד חוסר ההצלחה של הצבא הגרמני והביאה את הפיקוד הגרמני בראשות אריך לודנדורף להבנה שהתבוסה הגרמנית היא רק עניין של זמן.

הקרב היה הוכחה נוספת (לאחר קרב המל) לחשיבותו של הטנק בשדה הקרב. הטנקים הופעלו יחד עם כוח הרגלים במתקפה משולבת. לאחר הקרב קיבל ג'ון מונש את התואר אביר על ידי המלך ג'ורג' החמישי.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ במהלך המבצע השלישי, 'בליכר-יורק', הצליחו הגרמנים ב-3 ביוני 1918 להגיע עד כ-56 ק"מ מהעיר פריז, עד שנעצרה לבסוף התקדמותם.
  2. ^ משמעת הלילה הקפדנית כללה הנחיה לדבר בלחש, ללכת בשקט ואיסור להדליק אש או מדורה, כל זאת קילומטרים מקווי האויב.
  3. ^ 1 2 אליסטר מקלסקי, 2008.
  4. ^ מתוך האתר History Of War.org (נדלה בתאריך 14.11.2010, 14:00).