חי נושא את עצמו

החי נושא את עצמו הוא כלל הלכתי (שנאמר בהלכות שבת אך משתמשים בו לפעמים גם בהלכות אחרות) לפיו הנושא חי, אינו נחשב כמי שנושא אותו לגמרי. לדעת רש"י טעמו של הכלל הוא משום שהנישא עצמו משתתף במשא ומקל על הנושא.

המקור במשנה ובתלמוד

במשנה במסכת שבת נפסק כי ”המוציא את החי במיטה פטור אף על המיטה, שהמיטה טפילה לו”. חכמי התוספות מסבירים שאי אפשר ללמוד מלאכה זו ממלאכות המשכן, שהרי במשכן לא היו נושאין דבר חי, כי התיישים והאילים שבעורותיהן היו משתמשין היו הולכין ברגליהן, ואילו את החילזון - יצור החי במים בלבד - היו פוצעין מיד כאשר באו לידם, כדי שלא ימות, וממילא לא היה אף רגע שבו נשאו את החילזון ללא שהיה פצוע, שאז כבר לא היה יכול לנשוא את עצמו.

בברייתא מובאת מחלוקת בין רוב החכמים לרבי נתן האם הכלל החי נושא את עצמו נאמר גם כאשר אדם נושא בעל חיים: ”המוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים בין חיין ובין שחוטין חייב רבי נתן אומר על שחוטין חייב ועל חיים פטור”. אך בתלמוד מוסבר כי המחלוקת היא רק לגבי בעל חיים שמשתמטין מהאדם הנושא את עצמן לכיוון אחר וממילא אינם מסייעים בנשיאתם, אך לא בנושא אדם חי, בו גם חכמים מודים לרבי נתן ופוטרים.

שיטות הראשונים לגבי הוצאת אדם

לעומת הקביעה בתלמוד שאין חיוב על הוצאת אדם מרשות לרשות, מובא במקום אחר ביחס לדברי רבא לפיהם אין איסור הוצאה בילד חי שרבא ”כרבי נתן סבירא ליה”. ונאמרו כמה דרכים בראשונים לביאור קביעה זו.

בהלכות אחרות

למרות שכלל זה נאמר לעניין שבת, יש מהפוסקים שהביאו אותו לעניין הלכות אחרות. כך למשל נפסק בפרי חדש ובספר "ברכת יוסף" בשם הרשב"ץ. שמותר לנידה להעביר תינוק מידו ליד הבעל או ההפך, מכיוון שהחי נושא את עצמו. לפי זה יש שכתבו אודות קוואטער - (נשיאת התינוק לברית המילה) שאסורה ליעשות על ידי זוג שהאשה היא נדה מכיוון שלפי המנהג האשה מוסרת את התינוק ליד הבעל ועל פי הלכות נדה אסורים שניהם למסור חפצים זה ליד זה, ויש שתמהו קצת על כך, שהרי דין החי נושא את עצמו נאמר רק לעניין שבת, ויישבו שניתן לסמוך על כך לכל הפחות לעניין דין הרחקה בנדה שהוא איסור מדרבנן.

בתינוק קטן שאינו יכול לשאת את עצמו (כמו תינוק כזה בן שמונה ימים) לא נאמרה ההלכה שהחי נושא את עצמו, ולכן שם וודאי אסור להעבירו מיד הבעל לאשה וההפך, לפי כל הדעות.