איסור הנאה

איסור הנאה הוא מושג בהלכה היהודית, לפיו מלבד האיסור הרגיל על אכילה, ישנו איסור מורחב על כל הנאה ותועלת שניתן להפיק מהדבר האסור.

פירוט האיסור

איסור ההנאה כולל לדוגמה איסור על האכלת בעלי חיים בדבר האסור וכן על מכירתו לאינו יהודי. ישנם איסורי הנאה האסורים מן התורה, ויש שאסורים רק מדברי חכמים ('מדרבנן').

מקומות שכוונת התורה לאסור אף בהנאה

לפי דעת רבי אבהו בשם רבי אלעזר, שהתקבלה להלכה, בכל איסור בו נאמר בתורה "לא תאכל", "לא יאכל" או "לא תאכלו" - האיסור כולל גם איסור בהנאה, אלא אם נכתב במפורש אחרת. דוגמאות להיתר הנאה ממאכלות אסורות הם איסור אכילת חֵלֶב ואיסור אכילת נבלה.

דוגמאות

מדאורייתא

• עבודה זרה - כולל הנאה מאפרה לאחר שריפתה
• יין שגוי ניסך לעבודה זרה, המכונה "יין נסך"
• גופת אדם מת (למעט שיער)
• שור הנסקל (שור שהרג אדם, ונידון למוות בבית דין)
• בשר שבושל בחלב

מדרבנן

• חמץ שעבר עליו הפסח
• "סתם יינם": יין של גוי, או שנגע בו גוי, או ששהה ליד גוי ללא השגחה. גזירה זאת היא הרחבה של דין יין נסך, והיא הופכת כל יין שנגע בו גוי ליין החשוד בכך שהוקדש לעבודה זרה, דבר ההופכו ליין נסך האסור בהנאה מן התורה. עם זאת מקור נוסף הובא לגזירת חכמים זו: "יינם משום בנותיהם".

מכירת איסורי הנאה

אסור להשתכר באיסורי הנאה. ישראל שהיה לו תנור ואפה בו נכרי חמץ בפסח, אסור לו לקבל מהנכרי מעות בשכרו, אבל אם קיבל המעות, מותר לו ליהנות מהם.

עבר ומכר איסורי הנאה, דמיו מותרים, מלבד בעבודה זרה ובשביעית, ויש הסוברים שהדמים אסורים מדרבנן

דמי 'סתם יינם' אסורים לדברי הכל משום שהחמירו חכמים בסתם יינם כדמי יין שנתנסך לעבודה זרה.

דינים מיוחדים

א. איסורי הנאה נחשבים כחסרי ערך ממוני. ולכן מי שקידש אשה בחמץ (לדוגמה) אין הקידושים חלים.

ב. מותר לקיים מצוות באיסורי הנאה כשאין הנאה הנלווית לקיום המצוה. על פי הכלל שמצוות לאו להנות נתנו דהיינו שאין קיום מצווה נחשב להנאה.

ג. יש מאיסורי הנאה שחייבים שריפה או קבורה ולכן חפץ שנכנס תחת חיוב זה, אינו ראוי לקיום מצוה אם מתנאי המצוה שיהיה בו גודל מסוים ('שיעור') ונחשב ש'כתותי מכתת שיעוריה' כאילו הוא חתוך לחתיכות ואין בו שיעור. לכן לולב של איסורי הנאה פסול.

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.