פרנסואה גיזו

גיזו

פרנסואה פייר גיוֹם גיזוֹ (בצרפתית: François Pierre Guillaume Guizot;‏ 4 באוקטובר 1787, נים – 12 בספטמבר 1874, נורמנדי תחתית) היה היסטוריון, נואם ומדינאי צרפתי.

ביוגרפיה

גיזו נולד בעיר נים שבפרובאנס למשפחה בורגנית פרוטסטנטית. כאשר היה בן שבע שנים, אביו הוצא הוצא להורג בתקופת משטר הטרור של המהפכה הצרפתית. כתוצאה של המהפכה, הוא ואמו עברו להתגורר בז'נבה ושם קיבל חינוכו. אמו הושפעה מן התאוריה של ז'אן ז'אק רוסו שלפיה על כל אדם ללמוד מקצוע. פרנסואה גיזו למד נגרות, אך ב- 1805 הגיע לפריז ושימש כמורה פרטי לבנו של שגריר שווייצריה בצרפת.

גיזו החל לכתוב יומן ונכנס לחוג ספרותי. ב- 1809 פרסם מאמר בעיתונות על אודות יצירתו של פרנסואה רנה דה שאטובריאן והמשיך לתרום לעיתונות הפריזאית מפרי עטו. ב- 1811 פרסם מסה על אודות האמנות, ובשנה שלאחריה – תרגום לצרפתית של אדוארד גיבון. פרסומים אלה משכו את תשומת לבו של נגיד האוניברסיטה של צרפת שבחר בו כדי ללמד היסטוריה בסורבון. הוא הרצה שם לראשונה ב- 11 בדצמבר 1812 – מה שהיווה את תחילתו של המחקר ההיסטורי בצרפת של המאה התשע עשרה.

ב-1814, עם מפלתו של נפוליאון בונפרטה, פרנסואה גיזו שתמך במפלגה הליברלית, שימש כמזכיר משרד הפנים בממשלתו של לואי השמונה עשר, מלך צרפת. כאשר נפוליאון נמלט מן האי אלבה ושב לצרפת, גיזו התפטר מיד מתפקידו וחזר לעיסוקיו הספרותיים. אחרי תקופת מאה הימים גיזו נסע לגנט, פגש שם את לואי השמונה עשר והודיע לו בשם המפלגה הליברלית כי יוכל להמשיך למלוך רק אם ינקוט במדיניות ליברלית יותר – מה שלא התקבל בעין יפה על ידי יועציו של המלך.

בתקופת הרסטורציה גיזו התמנה למזכיר משרד המשפטים אך התפטר ב-1816. ב-1819 התמנה למנהל מספר מחלקות במשרד הפנים, אך איבד את משרתו זו ב-1820. בתקופה זו תמך בשלטונו של לואי השמונה עשר והציע מדיניות ליברלית כדרך בין מונרכיה אבסולוטית לבין ממשלה עממית.

כליברל גיזו התנגד למדיניותו של שארל העשירי, מלך צרפת שנאלץ לוותר על כתרו בעקבות מהפכת יולי 1830. בין השנים 1832–1837 שימש גיזו כשר החינוך בממשלתו של לואי פיליפ, מלך צרפת. כשר החינוך היה לו תפקיד מכריע בהרחבת החינוך הציבורי, ותחת השגחתו נפתחו בתי ספר יסודיים בכל הקהילות ברחבי צרפת.

מאידך, הוא תמך במדיניותו של לואי פיליפ שהגבילה את הרחבת החירות האזרחית, ולכן נתקל בהתנגדות מצדם של הליברלים המתקדמים ושל הרפובליקנים שמחו נגד הגבלת זכות ההצבעה לבעלי רכוש בלבד. גיזו היה שר החוץ (1840–1847) ולבסוף ראש הממשלה (19 בספטמבר 1847 – 23 בפברואר 1848). כראש הממשלה גיזו אסר על אסיפות עם פוליטיות, ובכך החיש את המהפכה שגרמה למפלתו של לואי פיליפ ויצרה את הרפובליקה הצרפתית השנייה (24 בפברואר 1848 – 2 בדצמבר 1852).

אחרי שהתפטר מתפקידו כראש הממשלה גיזו חצה את הגבול לבלגיה ומשם הגיע ללונדון (3 במרץ 1848). הוא התקבל בכבוד על ידי החברה האנגלית ונשאר באנגליה כשנה לפני שהתיישב באחוזה כפרית במחוז קלבדוס (כיום בחבל נורמנדי תחתית בצרפת). שם הקדיש את 25 שנותיו האחרונות ליצירה ספרותית שהיוותה את מקור מחייתו העיקרי. בנותיו ניהלו את משק ביתו ואחד מחתניו ניהל את אחוזתו. הוא היה גאה, בלתי תלוי וחי בפשטות, ואולי היו אלה השנים המאושרות בחייו.

פרנסואה מת באחוזתו ב-1874.

יצירתו

פרנסואה גיזו כתב מסות וספרים רבים שהתייחסו לפוליטיקה ולחיי התרבות של צרפת, ובהם "ממשלה ייצוגית במצבה הנוכחי של צרפת (1816), "מסה על מצבו של החינוך הציבורי בצרפת (1817), "ממשלות צרפת מאז הרסטורציה" (1820), "הממשלה והאופוזיציה בצרפת של זמננו" (1821). ב-1822 פרסם את הרצאותיו על אודות ממשלה ייצוגית בספר בשם "על הריבונות".

ב-1828 פרסם את ספרו "היסטוריה כללית של הציוויליזציה באירופה", וב-1830 – את הספר "היסטוריה של הציוויליזציה בצרפת". ב-1836 נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית, וב-1842 – לחבר האקדמיה המלכותית השבדית למדעים. ב-1846 פרסם את הספר "היסטוריה של המהפכה באנגליה מאז עלייתו לשלטון של צ'ארלס הראשון ועד מותו". ב-1855 פרסם את ספרו "היסטוריה של הרפובליקה האנגלית ושל קרומוול", וב-1856 את הספר "היסטוריה של הפרוטקטוראט של קרומוול והחזרה לשלטון של בית סטוארט".

פרנסואה גיזו היה נוצרי פרוטסטנטי, אך כיבד את הכנסייה הקתולית שעמה נמנו רוב הצרפתים. הוא כתב את הספרים "הכנסייה בחברה הנוצרית" (1861) ו-"הרהורים על מהותה של הדת הנוצרית" (1866).

היות שנכדיו גדלו באחוזתו, הוא סיפר להם את תולדות צרפת. בהסתמך על כך כתב את ספרו "היסטוריה של צרפת שאותה סיפרתי לנכדיי" (1870–1875). ספר זה כיסה את התקופה שעד המהפכה הצרפתית. אחרי מותו, בתו, מאדאם גיזו, המשיכה בכתיבתו של ספר זה על סמך רשימותיו, וכיסתה את התקופה 1789–1870.

פרנסואה גיזו כתב ופרסם למעלה משלושים וחמישה ספרים.